ההבל שהאדם מוציא מפיו בעת דיבורו – הוא חלק מנשמתו
לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל, ג).
כתב מרן החיד"א בספרו פתח עינים: מצאתי בספר לקוטים מהרב הקדוש מהרח"ו (=מורינו הרב רבי חיים ויטאל) כ"י (=כתב יד) וזה לשונו: "האדם כשהוא מדבר מוציא ההבל מפיו, ואותו ההבל הוא חיותו, ראיה לזה שאחר שיצא הנשמה מהגוף לא נשאר בו לא הבל ולא דיבור, נמצא שאותו ההבל שיוציא מפיו בעת הדבור הוא חלק נשמתו, ולכן נצטווינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו. וכן שמעתי מהחכם הר' שמעון טורנו זלה"ה על פסוק לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה - אם טוב ואם רע, כי עושה ובורא סניגורין או קטיגורין עכ"ל.
ועפ"ז אפשר לפרש מה שאמרו בעירובין דף ג"ן אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא, פתח פומך קרי, פתח פומך תני, כי היכי דתוריך חיי, ותתקיים בידך שנאמר כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. ואפשר דיש הוי אמינא דמאחר דהדיבור וההבל הם חיותו של האדם וכשמדבר מפסיד חלק חיותו, א"כ הלא טוב שיעיין בתורה ולא יוציא הדברים מפיו, לזה אמר פתח פומך קרי פתח פומך תני ולא תחוש, שיגרע חיותך דאדרבא, הדין הגיי"ה להוי דתוריך חיי שנאמר כי חיים למוציאיהם בפה דדברי תורה אינם מפסידים חיותו אלא מאריכין ימיו. ובזה יובן פ' כי מוצאי (המוציאים בפה) - מצא חיים.
