האם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט גם בשיעבוד הגוף?
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ (לב, כד). וברש"י תעשו לגבוה, שקיבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כיבוש וחילוק.
הקשה המהרש"ם מבערזאן זצ"ל על שיטת המהרי"ק (שורש קל"ג בד"ה ועוד יש) שהכלל 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' נאמר רק לגבי הקנאת ממון, אבל לא לענין טרחת גופו, ולשיטתו איך התחייבו בני גד לקיים את הבטחתם לצאת חלוצים הנוגעת לטרחת גופם ולא לממונם. ולפי דברי רש"י הנ"ל שביאר שבני גד ובני ראובן היו חייבים לעשות כפי שקבלו על עצמם לגבוה, אף על פי שהיה זה באמירה בעלמא. נמצא ש"אמירה לגבוה" חלה גם בהתחייבות הגוף.
ומתרץ הג"ר מאיר אריק מטארנא זצ"ל שטעמו של המהרי"ק הוא משום שאדם מחשיב את גופו יותר ממונו, לכן אין גופו נקנה באמירה כמו ממונו. אבל בני גד ובני ראובן שאמרו חז"ל עליהם כי הקדימו "צאנם" ל"טפם" כיון שממונם חביב עליהם יותר מגופם, אם כן לשיטתם, גופם נקנה בקל כמו ממונם באמירה בעלמא, ולכן בדין אמר להם משה: "והיוצא מפיכם תעשו".
