האיך התיישבו לסעודת לחם בעת הריגת אחיהם?
וישבו לאכל לחם (לז, כה).
הנה צריכין להבין למה פירסם הכתוב שישבו לאכול לחם, והלא אינו מדרך הרחמנות שבעת שהשליכו את אחיהם להבור ילכו הם לאכול.
וי"ל הטעם כיון שראו שהוציא את דבתם רעה, סברו שגם הוא דמיון עשו וישמעאל, ועדיין לא פסקה זוהמא מאביהם מחטאו של אדם כמו באברהם ויצחק כנודע, אבל הדבר היא לזר מאוד, לו יהיה כדבריהם איך יערב להם לאכול בעת אשר הבן יקיר מתמרמר וצועק ובוכה מתוך הבור, ואפילו הרוגי בית דין שהבית דין המיתוהו בדין תורה נצטוו שלא לאכול על הדם.
וי"ל דהכתוב מספר בה רוב צדקתם, להיות שהם בעצמם תמהו על הדבר איך יש להם אבירות לב עליו כל כך ולא נתפעלו מצעקתו ותחנוניו ואינם חוששים לצרת אביהם והכל כמישור לפניהם, וחשבו אולי הם בכעס מחמת הרעבון, כנודע הדבר כשהאדם רעב הוא בכעס, וכשמסעד לבו, לבו שמח ומרחם ביותר ואינו מתאכזר כל כך כמו שנאמר (ירמיה מד יז), "ונשבע לחם ונהיה טובים" וכמו שנאמר (רות ג ז), "ויאכל בעז וישת וייטב לבו" וכן קבלנו ממרן הקדוש רבי מנחם מנדל מרמינוב זצ"ל שבבוא האדם מהדרך יראה שלא לבא לביתו ברעבונו, בכדי שלא יתכעס על אנשי ביתו.
כל זה גם הם חשבו למשפט דלמא אכזריותם וכעסם הוא מחמת שאינם בטוב לב מחמת הרעבון, על כן "וישבו לאכל לחם" לנסיון אולי אחרי שייטיבו לבם תשכך כעסם מעליו, והנה מאת ה' היתה נסיבה ותהי להיפך, והנה אורחת ישמעאלים וכו', שכבר כתבנו שסברתם היה שהוא זוהמת אביהם דמיון עשו וישמעאל, וכאשר ראו שהנה אורחת ישמעאלים וכו', המה ראו כן תמהו מה זאת עשה אלקים לנו, אך הוא להורות להזכירנו שסברותינו אמת, על כן חשבו ימצא מין את מינו.
