ברכת כהנים דוחה 'טירחא דציבורא'

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם (ו, כז).

סיפר המגיד מישרים הגר"ש שבדרון זצ"ל: מרן הגאון מבריסק זצ"ל המכונה הגרי"ז, בשנות שבתו בירושלים, נהג להתפלל במנין מצומצם בביתו, ובתקופה הראשונה היה מספר המתפללים אצלו מצומצם ביותר, וגם עוד לא היה כהן קבוע במנין זה, שיוכלו להתברך בברכת כהנים בכל יום, כמנהג ארץ ישראל.

כשהתקרב ראש השנה, מצא הרב כהן אחד שהסכים לבוא ולהתפלל במניינו לתפילת מוסף. והנה, הגיע ראש השנה, ואותו כהן שהתפלל במקום אחר תפילת שחרית, התמהמה ולא הספיק להגיע לשעה היעודה, כנראה משום שהאריך בתפילת שחרית, כיאה לימים הנוראים.

קהל המתפללים בבית הרב כבר היה חסר סבלנות, והיו שהציעו להתחיל תפילת מוסף בלי הכהן, אך כמובן ששאלו על כך את הרב, והוא הורה לחכות עד לבואו. כשהעיר מאן-דהוא שיש בזה משום 'טירחא דציבורא', לא הגיב על כך ושתק. הבינו כולם כי צריך להמשיך ולחכות. כעבור זמן מה הגיע הכהן והתחילו בתפילת מוסף.

בסיום התפילה פנה הרב לקהל המצומצם שעמד לידו ואמר: יש לכם עוד ללמוד הרבה מהחסידים, שהרי מוכנים הם לכתת רגליהם למרחקים, אפילו בקור ובשלג, בחום ובשרב ובכל תנאי שהוא, ולפעמים אפילו בנסיעה הנמשכת מספר חדשים, הכל כדי להגיע לרבם הנערץ עליהם ולזכות בברכתו, והנה כאן הרי מקרא מלא בתורה הוא: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", ברכה כה גדולה כמו "ברכת כהנים" – ואתם אין לכם סבלנות להמתין ולו כמחצית השעה?!...