קיצור שולחן ערוך • סימן לד • הלכות צדקה - סעי' ט
סעיף ט':
הַצְּדָקָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל הַנְּדָרִים (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס"ז סָעִיף ג'), לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר, הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה אוֹ הֲרֵי סֶלַע זֶה צְדָקָה חַיָּב לִתְּנוֹ לַעֲנִיִּים מִיָּד.
וְאִם אֵחַר עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לִתְּנוֹ מִיָּד. וְאִם אֵין עֲנִיִּים מְצוּיִים לוֹ מַפְרִישׁ וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים.
וְאִם נָדַר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת צְדָקָה שֶׁנּוֹתְנִים לִידֵי הַגַּבַּאי, אֵינוֹ עוֹבֵר עַד שֶׁיִּתְבַּע אוֹתוֹ הַגַּבַּאי, וְאָז עוֹבֵר עָלֶיהָ מִיָּד, אִם לֹא כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַגַּבַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ כָּעֵת הַמָּעוֹת, אֶלָּא שֶׁיָּנוּחוּ אֶצְלוֹ.
