דין תפלת הדרך ושאר דברים שצריכין לזהר בדרך (סי' סח ח)
סעיף ח':
כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בַּדֶּרֶךְ, יִזָּהֵר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כִּי הַטַּלִּית הַקָּטָן רָחוֹק שֶׁיִּהְיֶה כְּשִׁעוּר. אִם הוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, אֲזַי כְּשֶׁאוֹמֵר הַפָּסוּק, שְׁמַע יִשְֹרָאֵל וְכֻלֵּי, וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, צָרִיךְ לַעֲמֹד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ הֵיטֵב.
וְאִם רוֹכֵב אוֹ יוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה, מֻתָּר. וּבִתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה יַעֲמֹד. וְאִם הוּא נָחוּץ לְדַרְכּוֹ, אִם יָכוֹל לַעֲמֹד לְכָל הַפָּחוֹת בְּשָׁלֹשׁ הַבְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וּבְשָׁלֹשׁ הַבְּרָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת מוּטָב, וְאִם לָאו יִתְפַּלֵּל מְיֻשָּׁב בַּעֲגָלָה, וְיַעֲשֶֹה הַכְּרִיעוֹת מְיֻשָּׁב.
וְאָמְנָם יוֹתֵר טוֹב שֶׁיִּתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ מִיָּד בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וְגַם מִנְחָה אֲפִלּוּ מִיָּד חֲצִי שָׁעָה אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד וְכָרָאוּי.
