דין תפלת הדרך ושאר דברים שצריכין לזהר בדרך (סי' סח א)
סעיף א':
הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, בֵּין מִבֵּיתוֹ בֵּין מִמָּקוֹם שֶׁהָיָה לָן בַּדֶּרֶךְ וְכֵן בַּחֲזָרָתוֹ לְבֵיתוֹ, לְאַחַר שֶׁיָּצָא מֵעִבּוּרָהּ לָן בַּדֶּרֶךְ, וְכֵן בַּחֲזָרָתוֹ לְבֵיתוֹ, לְאַחַר שֶׁיָּצָא מֵעִבּוּרָה לָן בַּדֶּרֶךְ, לְאַחַר שֶׁיָּצָא מֵעִבּוּרָהּ לְהָבְעִיר, דִּשְׁעִיר. שֵׁי אַמָּה, לְאַחַר שֶׁכָּלוּ כָּל הַבָּתִים, מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. וְאוֹמְרָה בִּלְשׁוֹן רַבִּים, רַק "וְתִתְּנֵנִי לְחֵן" אוֹמֵר בִּלְשׁוֹן יָחִיד. וְיוֹתֵר טוֹב לְאָמְרָהּ לְאַחַר שֶׁיָּצָא מִיל מֵעִבּוּרָהּ שֶׁל הָעִיר. וּכְשֶׁהוּא כְּבָר בַּדֶּרֶךְ וְלָן בְּאֵיזוֹ עִיר, יָכוֹל לְאָמְרָה בַּבֹּקֶר גַּם קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא.
