מָתַי והאם דּוֹחִים אֶת הַחֲתֻנָּה?

מַעֲשֶׂה בְּבָחוּר שֶׁהִתְאָרֵס וְעָמַד לְהִתְחַתֵּן, וּלְפֶתַע נִפְטַר אֶחָד מִקְּרוֹבָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה. מָה עוֹשִׂים? אומר לנו התלמוד שבמקרה כזה דּוֹחִים אֶת הַחֲתֻנָּה, כך שהחתן יֵשֵׁב "שִׁבְעָה" וְאַחַר כָּךְ יַעַרְכוּ אֶת הַחֲתֻנָּה.

אֲבָל, אִם הַנִּפְטָר הוּא אָבִיו שֶׁל הֶחָתָן, אֵין לִדְחוֹת אֶת הַחֲתֻנָּה, אֶלָּא מַכְנִיסִים אֶת הַמֵּת לְחֶדֶר, עוֹרְכִים אֶת הַחֲתֻנָּה וְאַחַר כָּךְ עוֹרְכִים אֶת הַהַלְוָיָה.

מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁבִּתְקוּפַת הַגמרא הָיָה הַמִּנְהָג שֶׁאָבִיו שֶׁל הֶחָתָן מֵכִין אֶת הַסְּעֻדָּה לַחֲתֻנָּה, וַחֲכָמִים חָשְׁשׁוּ, שֶׁאִם יִדְחוּ אֶת הַחֲתֻנָּה עַד לְאַחַר הַ"שִּׁבְעָה", הָאֹכֶל שֶׁהֵכִינוּ מִתְּחִלָּה - יִתְקַלְקֵל, וְלֹא יִהְיֶה מִי שֶׁיָּכִין אֹכֶל אַחֵר וְשִׂמְחַת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לֹא תִהְיֶה מֻשְׁלֶמֶת. לָכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים, תְּחִלָּה יַעַרְכוּ אֶת הַחֲתֻנָּה וְאַחַר כָּךְ אֶת הַלְּוָיָה.

(מאורות הדף היומי / תלמוד ישראלי).