והגדת לבנך – דוגמא אישית
סגולה מופלאה ביותר לחשוכי בנים המצפים לישועה, טמונה בתוך דברי רבינו האור החיים הקדוש על הפסוק (שמות יג ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ד' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". מעיקר הדין, אדם חייב לומר זאת לבנו, אך אם אין לו בן עליו לומר זאת לעצמו.
תוהה האור החיים: אם כך, שבכל מצב על האדם לומר זאת, לשם מה נאמר 'והגדת לבנך', במשמעות של אמירה לבן דווקא? התשובה לכך, מגלה רבינו מסוד השם ליראיו, שאדם שמקיים מצות סיפור יציאת מצרים, "יזכהו השם שיגיד לבנו", מובטח לו שיזכה לבנים, להם יוכל לקיים את מצות 'והגדת לבנך' כפשוטו.
דורשי רשומות הוסיפו והטעימו: זו אינה סגולה המתוחמת ומצומצמת רק להיוושע בבנים, אלא שהיא פועלת לטובה אצל כל אדם המתקשה במצות 'והגדת לבנך'. כך ישנם אנשים המתמודדים רח"ל עם 'הבן החמישי', זה שאפילו אינו מגיע לשולחן הסדר ומתרוצץ לו אי שם, ויש שמתמודדים רח"ל עם בעיות קשות אחרות, כך שמכל סיבה שהיא, אינו יכול לספר לבניו, אם כעיכוב מצידו, ואם כעיכוב מצד בניו הסרבניים, הרי שמצות סיפור יציאת מצרים יש בה הבטחה לישועת השם, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם: לשנה הבאה – יקויים בו 'והגדת לבנך'.
מדוע חלשה דעתו של רב אידי?
העומק בכך שאדם המקיים מצות סיפור יציאת מצרים אפילו בינו לבין עצמו, יזכה בסופו של דבר לקיים את המצוה עם ילדיו שנפלו משולחנו, שאפילו מרחוק יבואו לשמוע מפיו, ניתן להבין ולהשכיל בהקדמת סיפור נורא אותו מספרת לנו הגמרא (חגיגה ה:):
מרחק ההליכה מביתו של "רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי" עד לבית המדרש היה של שלשה חדשים. כיון שכך היה רבי יעקב יוצא מביתו בחודש ניסן, אחרי חג הפסח, ומהלך שלשה חדשים לישיבה, שוהה בה יום אחד! וחוזר במשך שלשה חדשים עד שהגיע לביתו בסוכות. היו החכמים מכנים אותו: "בר בי רב דחד יומא", היינו: "בן ישיבה של יום אחד".
שמע זאת רב אידי וחלשה דעתו עד שקרא על עצמו את הפסוק "שחוק לרעהו אהיה". אמר לו רבי יוחנן: בבקשה ממך, אל תביא לכך שהחכמים יענשו בגללך. יצא רבי יוחנן לבית המדרש ודרש את הפסוק "אותי יום יום ידרשון, ודעת דרכי יחפצון", ללמדנו: "כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה".
סיפור זה מעורר תימה רבה: הבה נצייר לעצמנו את מסירות נפשו של רב אידי שהסכים לוותר על חיים רגילים וכמעט כל השנה היה מטלטל בדרכים הלוך ושוב לבית המדרש, ביום אכלו חורב וקרח בלילה, סביבו חול ומדבריות, ואינו נהנה מהעולם הזה כמלוא נימה. את ביתו לא ראה כי אם ימים ספורים בשנה, בודד היה, למען המטרה הנכספת: יום אחד בבית המדרש.
לכאורה, אדם בעל שיעור קומה רוחני שכזה, עם תעצומות נפש שאין בדומה להם, תיחלש דעתו מאמירה שבוודאי לא נאמרה בכוונה לפגוע בו: "בר בי רב דחד יומא"?! יתירה מזאת קל לנחש שהערות יותר משמעותיות ופוגעניות נאמרו לו במשך השנים על מנהגו זה, בו הוא למעשה זונח את אשתו וילדיו, ולא נראה שהדברים פגעו בו. מדוע דווקא דברי החכמים הללו גרמו לו לחלישות הדעת?
מה יאמרו הילדים?
ייתכן והתשובה לכך טמונה בפרט מסוים שהגמרא מספרת על רב אידי: היותו אביו של רבי יעקב בר אידי, ולכאורה, מלבד שהסיפור בגמרא במקומו עומד גם ללא ידיעה זו, הרי שיש כאן כפילות לשון: "רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי" – וכי לא די שיאמרו "אבוה דרבי יעקב"? אלא שכאן באה הגמרא להודיענו שרב אידי שזכה לראות עולמו בחייו, עם בן "רבי יעקב בר אידי", זכה לכך רק בשל מסירות נפש זו של הליכה מייגעת במשך ששה חדשים עבור יום אחד של לימוד.
רבי יעקב בר אידי ראה בילדותו את מסירות הנפש של ההורים שלו, מביט היה בהשתאות באביו רב אידי היוצא לדרך של ששה חדשים תמימים כדי להגות בתורה הקדושה יום אחד בלבד, רואה היה את אמו הנושאת בגפה בעול הבית וגידול הילדים. מחזות אלו נכנסו בנפשו הרכה. הוא הבין והפנים: התורה היא ערך עליון, אין חשוב ונחשק ממנה, את הכל ראוי להקריב למענה.
ברור ששום דבר לא הרפה את רב אידי ממסירותו לתורה, ואף אחת מההערות הפוגעניות שבוודאי נאמרו לו, לא השפילה את רוחו. אולם מששמע את דברי החכמים המכנים אותו "בר בי רב דחד יומא" החל לחשוש: הלא משקיע אני את כל חיי למען התורה, מוסר אני את נפשי כדי להיות דוגמא טובה וראויה לילדיי, שמא ישמע בני שהחכמים מכנים אותי בשם זה ועלול להתרשם על זלזולם בהנהגה זו, שמא יחשוב חלילה בשכלו הקט שאינם מעריכים את המאמצים העילאיים שלי. אם כך, מי יודע מה יהיה עמו! מזה דאג רב אידי!
הבין רבי יוחנן את חששו הצודק של רב אידי, מיהר תיכף לביהמ"ד ואמר: דעו שאפילו היושב ולומד רק יום אחד, חשוב כאילו למד כל השנה כולה. כך התפייסה דעתו של רב אידי, ביודעו שבניו ישמעו זאת וידעו להעריך את מסירות נפש אביהם למען התורה.
זהו סודו של המספר ביציאת מצרים בינו לבין עצמו. דוגמא אישית מחלחלת ועוברת בחוטי הנשמות ובנבכי הנפשות, עד שהיא מגיעה לבניו, אפילו הרחוקים. ההנהגה של האב מודיעה להם, היכן שלא יהיו, את מסירותו לקיים את המצוה, גם כשאין מולו בנים המקשיבים לדבריו, ודוגמא זו עושה רושם עילאי עליהם עד שמבקשים הם להיות כמוהו.
