שחיטה לתוך ימים לשם מצות שחיטה
בגמרא מבואר שאסור לשחוט לתוך ימים או נהרות או לתוך כלים, שמא יאמרו ששוחט לשם שר של ים או לשם עבודה זרה, שכך היתה דרכם של עובדי עבודה זרה. וכן אין שוחטים לתוך כלי ריק שלא יאמרו שמקבל הדם לעבודה זרה, ואסור משום מראית העין.
ובזמן הזה שאין דרך עובדי עבודה זרה בכך, אין האיסור אלא לכתחילה, אבל בדיעבד יש להתיר וכמו שכתבו הרמ"א (יו"ד סי' יב ס"ב) והט"ז (סק"ג) והש"ך (סק"ה).
ונשאל בשבט הלוי (שו"ת, ח"ט סי' קנ) אם יש להתיר בזמן הזה גם לכתחילה, במי שבעת ששוחט אומר בפירוש ששוחט לשם קיום מצות שחיטה שציוה ה', שבאופן זה אפשר שאין לאסור משום מראית העין, כיון שניכר שאינו עושה לשם עבודה זרה.
והשיב, שנראה שבכל האופנים גזרו משום מראית העין, שהרי כל שוחט צריך לברך על שחיטתו, וכשמברך הרי הוא אומר 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו על השחיטה', ומפרש ששוחט משום מצות ה', ודוחק להעמיד דברי הפוסקים שחששו למראית העין באופן שלא בירך על השחיטה. ובפרט שדעת המרדכי (פ"ו רמז תרנג, הו"ד בט"ז יו"ד סי' יט סק"א) בשם הראבי"ה (סי' אלף פח) שאם הזיד ולא בירך על השחיטה הבשר אסור לו באכילה, והב"ח (שם ס"א) מחמיר כדבריו, ואם כן בודאי אין מדובר במי שלא בירך על השחיטה, כיון שבאופן זה הרי בלא זה הבשר אסור לו באכילה לדעה זו. ועל כרחך מדובר במי שבירך על השחיטה, ואף על פי כן לא חילקו בו חכמים, וגם בזה אסרו משום מראית העין.
