נתינת מצת מצוה לגוי
במשנתינו נשנו שתי הלכות במוכר שמכר ללקוחותיו דבר האסור, ברישא נתבאר דין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה שיתירו על פי מומו, והדין הוא שמה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא נאכל יקבר ויחזיר את הדמים. ובסיפא נתבאר דין השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה, שמה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים ומה שלא אכל יחזיר את הבשר לטבח ויחזיר לו את הדמים. ובסיפא נאמר עוד שאם הקונים מכרו את הבשר לנכרי או הטילום לכלבים אין המוכר צריך לשלם להם אלא דמי טריפה. והקשו המפרשים למה לא נאמר דין זה גם ברישא במוכר בכור ולא הראה את מומו למומחה.
ובתוספות יום טוב (פ"ה מ"ו תירץ, שאף על גב שבכור שנפל בו מום מותר אפילו לנכרים, כמו ששנינו לעיל (לב:, מכל מקום אין שכיח לעשות כן, לפי שישראל קדושים הם ומחבבים דבר שהיתה עליו קדושה שלא להאכילו לגויים ולכלבים, וכיון שאינו דבר השכיח לא דיבר בו התנא אף על פי שהוא מותר מעיקר הדין, אלא שנאו בסיפא לענין טריפה שנלמד משם שהוא הדין ברישא בבכור.
וכעין זה כתב בבית יוסף (או"ח סי' קסז ד"ה כתב הכלבו בשם הכל בו (סי' כד ואבודרהם (הלכות ברכות ד"ה וכתב בעל המנהגות עמוד שטז, שאין להאכיל לבהמה ועוף או לגוי מחתיכה שנגעה בה פרוסת המוציא. וכתב הבית יוסף שאין סמך לדבר זה. והט"ז (שם ס"ק יח כתב על זה, שראה בספר טעמי מצות להרקאנטי (דף עא. שהזהיר שלא להאכיל מצה לגוי ונתן טעם הגון לזה, וכתב שראה רבים שנוהגים כן ונזהרים מזה בפסח, וממילא יש להזהר גם בחתיכות המוציא כיון שטעם אחד שייך בכולם. וכן כתב השל"ה (מסכת פסחים מצה עשירה דרוש חמישי ד"ה מצה שלימות הגוף, שמצא כתוב בספר אחד, שכיון שמצה היא במקום קרבן פסח, לא יתנו ממנה לגוי, כשם שנאמר בפסח (שמות יב מג 'כל בן נכר לא יאכל בו'. [וטעמו אינו מחמת חביבות המצוות וכדברי הט"ז והתוי"ט, אלא טעם מיוחד במצה שהיא כנגד הפסח].
ובכף החיים (שם ס"ק קמ הביא מעשה נורא על זה, שבימי הרב משה חיים ז"ל זקנו של מהרי"ח בעל המחבר בן יהוידע רב פעלים ובן איש חי, זימן ישראל אחד גוי אחד משכניו בפסח, והאכילו מצה על שולחנו, ואחר כך סיפר זה לפני הרב משה חיים ז"ל, ואמר לו שיזהר ממנו בזאת השנה כי אפשר שיזיק אותו נזק גדול, ויהי היום והישראל יושב ובא הגוי השכן ההוא וחרבו שלופה בידו, ונעשה לו נס וברח מפניו. [וגם בכל השנה כתב (ס"ק קלט ליזהר לא ליתן לגוי מפרוסת המוציא והביא שכן כתב גם השל"ה].
ובדעת תורה (סי' תמד ס"א ד"ה ומ"ש הפמ"ג נקט שחומרא זו שלא ליתן מצה לגוי היא רק במצת מצוה ולא בשאר מצות, וכתב עוד שאפשר שאם רק הזמין את המצות למצוה עוד לא התקדשו ויכול לתת אותם לגוי, ורק מה שנשתייר ממה שאכל ממנו למצות מצוה אסור לתת אותו לגוי. ובשו"ת תירוש ויצהר (סי' קז אות ז הביא בשם הרבי מלובלין שאם יבוא גוי ויבקש מישראל מצות בפסח, כידוע שחביב עליהם מאכל ישראל, יתנו לו מיד מהמצות הראשונות שיבואו לידו, שידוע שהמצות הללו בפנימיותם אינם ראויות לישראל אלא לגוי, ועי"ש שביאר הדברים על פי הסוד, וציין לדברי התוספות יום טוב בסוגייתנו הנזכר ולדברי הט"ז הנזכר.
