סחורה בנבילות וטריפות

הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ח הט"ז) פסק שכל דבר שאסור באכילה אע"פ שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה. עוד כתב (שם פ"ח הי"ח) 'זה הכלל כל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה'. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' קיז ס"א). ומשמע שאיסור סחורה שנאמר במקורו בשרצים [שדרשו בהם (פסחים כג.) איסור סחורה ממה שנאמר (ויקרא יא יא) 'יהיו' בהוויתן יהיו] נלמד לכל התורה כולה. ובט"ז (שם סק"א) הביא דעת הרשב"א (שו"ת, ח"ג סי' רכג) שטעם האיסור בסחורה הוא משום חשש שמא יבוא לאכול מהן, וצידד בתחילה שהרשב"א נתן טעם למה שאסרה התורה סחורה במאכלות אסורות, אך במסקנתו נקט בדעת הרשב"א שאיסור סחורה הוא מדרבנן, וכמו שכתב בתרומת הדשן (סי' ר) בשם גליון תוספות, שהדרשה הנזכרת מ'יהיו' אינה אלא אסמכתא. ובמשנה למלך (שם) צידד לבאר גם בדעת הרמב"ם שאפשר שאיסור סחורה אינו מן התורה, ומסיק שאיסור סחורה הוא מן התורה, וכתב שהחילוק לדינא בין הדעות הוא בספק איסור, שלדעת הסוברים שאיסור סחורה הוא מן התורה, גם ספק איסור יש בו איסור סחורה, אבל לדעת הסוברים שאיסור סחורה הוא מדרבנן, יש להקל במקום ספק, שספק דרבנן הולכים בו לקולא.
וכתב בשו"ע (שם) שאם נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים מותר לו למכרם לנכרי, וכתב הרמ"א שהוא הדין לכל אדם שנזדמנו לו נבילה וטריפה בתוך ביתו. וכתב הש"ך (סק"ח) בשם הב"ח, שדווקא אותו אדם שנזדמנו לו יכול למכרם לנכרי מפני הפסד ממונו, אבל ישראל אחר אסור לו לקנות מחבירו הנבילה והטריפה שנזדמנו לו כדי להרויח בהם למכרם ביוקר לגוי, שגם זה בכלל איסור סחורה. והש"ך הביא ראיות לדברי הב"ח והסכים עמו. אבל הט"ז (סק"ב) חלק על חותנו הב"ח, ונקט שמותר גם לישראל אחר לקנות את הנבילה ולמכרה ולהרויח ממכירתה כסרסור.
ובשו"ת בר ליואי (סי' יט) הקשה על הב"ח והש"ך מסוגייתנו, ששנינו שבהמה בעלת מום קבוע שהקדישוה ומתה קודם שנפדית, פודים אותה אחר שתמות, שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה מפני שהיתה בעלת מום קבוע. וקשה שהרי הפדיון הוא מכירת הנבילה להדיוט והדמים שמקבלים תמורתה נעשים הקדש, וקשה איך רשות הקדש מוכרת את הנבילה, והרי זו סחורה במאכלות אסורות. ומוכח שכיון שנזדמנה הנבילה להקדש, מותר גם להדיוט לקנותה ולהאכילה לכלבים או לנכרים, ושלא כדברי הב"ח והש"ך שנקטו שאסור לישראל לקנותה.
ובשו"ת ארץ צבי (תאומים, יו"ד סי' לד ד"ה והנה התוי"ט) דחה ראייתו, וכתב שרשות הקדש שייכת לכל ישראל וכל ישראל שותפים בה, ולכן אם מתו בעלי מומים להקדש הרי זה חשוב לכל אחד מישראל כאילו נזדמנה לו נבילה, שמותר לו למכרה לנכרי, וכמו בבהמת שותפים שמתה שמותר לכל אחד מהשותפים למכרה. וכיון שאי אפשר לחלק לכל אחד מישראל את חלקו בהקדש, נוטלה ישראל אחד ומוכרה עבור כולם. וכיון שעיקר קפידת התורה באיסור סחורה בנבילות הוא שלא ירויח ישראל מהאיסור, אבל אינו צריך להפסיד משום כך ולכן התירה התורה למכור נבילה שנזדמנה לו, אם כן אף כאן מותר למכור את הנבילה כדי שלא יבוא הפסד להקדש. ועיי"ש עוד. וע"ע בבית יצחק (שו"ת, יו"ד ח"א סי' קמג סק"ה).
ובשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' עד) נשאל מתלמידו שעבר לגור בעירו של חמיו, וראה שחמיו ושאר בעלי בתים שבאותה העיר מבשלים בשר למכור לנכרים הבאים לשתות בבית המשתה שלהם, ועל ידי זה שותים אצלם בחנותם, ולפעמים כשאינם מוצאים בשר כשר לקנות, הם קונים בשר טריפה הנמכר לנכרים, ועיניו כן ראו גם תמהו שעושים איסור, שאסור לעשות סחורה בטריפות, ולבו עליו דוי אם אמור יאמר או לא, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, שקרוב הדבר שלא ישמעו ולא יאזינו כי כבר הורגלו בכך, ואם יצטרכו להמנע מכך יבואו לידי הפסד, כיון שכמה פעמים לא נמצא בשר כשר כי העיר קטנה. ודן הכתב סופר במחלוקת הב"ח והש"ך עם הט"ז, אם מותר לישראל אחד לקנות בשר נבילה שנזדמן לישראל אחר כדי למכרו לנכרים, שהרי בנידון זה היו בעלי הבתים קונים בשר נבילות מבתי המטבחיים כדי למכרו לנכרים, וביאר סברת הב"ח והש"ך בארוכה, ונקט שגם הט"ז לא הקל בזה, אלא משום שסובר שלהלכה אין איסור סחורה בנבילות מן התורה אלא מדרבנן, ומכל מקום בצירוף כמה סברות היתר כתב שהסומך על הט"ז במקום הפסד לא הפסיד, ובנידון זה שיש חשש קרוב שלא ישמעו ויאזינו, הנח להם ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.