נטילת ידים במים שנעשתה בהם מלאכה שלא על ידי הבעלים

בסוגייתנו נחלק רב הונא עם שאר אמוראים אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, רב הונא סובר שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, בשוחט בהמת חבירו לעבודה זרה, ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק סוברים שאין אדם אוסר דבר שאין שלו. ודנו בגמרא בכמה חילוקי דינים בזה. ולהלכה נפסק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והר"ן (ח: ד"ה גרסינן בגמרא) הביא בשם רבינו חננאל, שאפילו לדעת האמוראים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, במעשה גדול יכול אדם לאסור גם דבר שאינו שלו, אבל רש''י (ד"ה אין אדם) כתב שאפילו במעשה גדול אינו אוסר, וכתב הר"ן שפשטות הסוגיא משמע כדברי רש"י, ולכן השוחט בהמת חבירו לעבודת כוכבים אינה נאסרת בהנאה.
וכן דעת הרבה ראשונים, וכן פסקו הרמב"ם (שחיטה פ"ב הכ"א) [ואסר רק בשותפים שאחד מהם אסר את הדבר המשותף] והשולחן ערוך (יו"ד סי' ד ס"ד). אך דעת הרמב"ן (פסקים לנדרים לו.) והר"ן (נדרים שם ד"ה אלא) שעל ידי מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו כשאין תוצאות המעשה ניכרים.
והנה פסק בשלחן ערוך (או"ח סי' קס ס"ב), שאם עשה מלאכה במים או ששרה בהם את פתו, הרי הם פסולים לנטילת ידים. וכתב בברכי יוסף (שם סק"ד) בשם רבי אליעזר נחום [בעל שו"ת חזון נחום] בתשובה מכתב יד, שאם ראובן שרה פתו במים של שמעון ועל ידי כך נעשתה בהם מלאכה, הרי דינם תלוי במחלוקת זו, שלדעת הסוברים שלהלכה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, המים כשרים לנטילת ידים, ואין דנים אותם כמים שנעשתה בהם מלאכה. אבל לדעת הפוסקים שאדם אוסר דבר שאינו שלו יש להחמיר.
ובשדה הארץ (שו"ת, ח"ג או"ח סי' ד) כתב, שהדבר תלוי בטעם פסול המים ששרה בהן את פתו. שלדעת הלבוש (שם) טעם הפסול הוא משום שנשתנתה מראית המים, ולפי דעתו אם נשתנתה מראיתם ודאי אין לחלק בין מים שבעליהם שרה בהן את פתו למים שאדם אחר שרה פתו בהן, שהרי בין כך ובין כך מים פסולים הם, לפי שנשתנתה מראיתם. אך לפי האמת נראה שגם אם לא נשתנתה מראית המים הרי הם פסולים לנטילת ידים, וכמו שהוכיח שם, ואין המים נפסלים מחמת המעשה שנעשתה בהם אלא מחמת הכוונה, שאם תיפול פת למים מאליה לא יפסלו המים, ורק כששרה אדם פתו במים הרי הם נפסלים, כיון שגדר הפסול הוא משום שכששורה פתו בהן הרי הוא מבטלם מתורת מים ומחשיבם כשופכים בעלמא [כדעת הב"ח והמגן אברהם ולא כהט"ז, וראה גם במשנה ברורה (סק"ח)]. וכיון שהפסול תלוי במחשבה, אין אדם אוסר בזה דבר שאינו שלו, ואפילו לדעת הפוסקים בסוגייתנו שאדם אוסר דבר שאינו שלו, הרי זה דווקא בדבר התלוי במעשה, אבל בנטילת ידים אינו תלוי אלא במחשבה, ולדברי הכל אין אדם אוסר בזה בדבר שאינו שלו. ומסיק בסוף התשובה שדבריו הם להלכה ולא למעשה.
ועל דרך זה כתב רבי עקיבא איגר (הגהות השו"ע שם ס"ב), שאם עשה מלאכה במים של חבירו, יש לומר שאף על פי שאדם אוסר דבר שאינו שלו בדבר התלוי במעשה, מכל מקום כיון שהטעם שהמים נאסרים לנטילת ידים הוא משום שעשה אותם כמי שופכים, אין בידו של חבירו לעשות את מימיו למי שופכים, ולא נעשו שופכים לגבי הבעלים, ומסיק שצריך עיון לדינא.
אך בשערי תשובה (סק"ד) הביא דברי הברכי יוסף הנ"ל, והקשה מה בין זה לבין המשליך חלב לתוך קדירה של בשר של חבירו, שבודאי אסרה באיסור בשר בחלב. והביאו במשנה ברורה (סק"ז), וציין גם לדברי רבי עקיבא איגר הנ"ל שהסתפק בזה.