נדר מעות לצדקה ואינו זוכר כמה נדר
במשנה מבואר שהאומר 'הרי עלי כסף או זהב' לבדק הבית, ופירש המשקל ושכח כמה פירש, יביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ופירש רש"י (ד"ה יביא) שיביא כל כך עד שיודע בעצמו שלעולם לא לכך נתכוין. והפוסקים דנו על פי זה לענין הנודר מעות לצדקה ואינו זוכר כמה נדר, או שנדר לתת לקופה פלונית של מעות צדקה ואינו זוכר איזו קופה היא.
בחתם סופר (שו"ת, יו"ד סי' רמ) דן בדבר אדם אחד שעלה לספר תורה, ונדר לתת סכום מסוים לצדקה אחת מהחברה קדישא שבעיר, ובעיר זו היו כמה מיני חברה קדישא של צדקה, של עניי העיר ושל תלמוד תורה ושל קברנים ושל הכנסת כלה ושל בקור חולים, ובשעה שנדר הזכיר את אחת מהם, ושכח איזו הזכיר.
ועכשיו יש להסתפק אם מספק צריך לשלם לכולם, או שמא אינו צריך לשלם כלל, שלכל קופה יאמר שאם תביא ראיה שאותה הזכיר ישלם לה, או שמא יניח ביניהם את הסכום שנדר ויסתלק.
והנה בעיקר דין ספק צדקה פסק הרמב"ם (מתנות עניים פ"ח ה"ג) שהנודר צדקה ולא ידע כמה נדר יתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. וכתב בכסף משנה, שדין זה נלמד מסוגייתנו במי שנדר ופירש מעות להקדש ואינו זוכר כמה נדר, שצריך להביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' רנח ס"ג). וכתב בחתם סופר שמכל מקום בנידון זה יש לדון, שכן אפשר שדין ספק צדקה לחומרא אינו אלא בגר יתום ואלמנה, ולא בשאר מתנות עניים, והדבר תלוי בטעמים שהובאו לדין זה בירושלמי (פאה פ"ד ה"ז).
ולמעשה הוכיח החתם סופר שכל ספק צדקה חשוב כספק איסור, ולכן אם הוא מסופק אם חייב לתת צדקה או לא, חייב לתת מספק. ואם טוען שברי הוא שאינו חייב לתת, אינו צריך לתת, כיון שהמצוה שלו היא, והוא החייב בה במקום שהוא מסופק, וכשאינו מסופק אינו צריך לתת. ועל פי זה כתב, שבנידון זה שהוא עצמו מסופק לאיזו קופה התחייב לתת את הצדקה, צריך לתת לכל הקופות מדין ספק איסור לחומרא, עד שלא ישאר שום ספק בלבו. ואף זה דומה למבואר בסוגייתנו שהאומר פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, וכיון שגם בספק צדקה הולכים לחומרא, אם כן דינו בזה כדין הקדש ממש. ומכל מקום אין כופים על זה אלא רק מורים לו שכך צריך הוא לעשות כדי לצאת מספק איסור.
אך בשו"ת רב פעלים (ח"א יו"ד סי' מג) נשאל בנידון כיוצא בזה, באשה שנדרה בעת צרה סך מה לצדקה, ואינה זוכרת אם אמרה לאבות העולם זיע"א, או ליחזקאל הנביא ע"ה, או לעזרא הסופר ע"ה, או לרבי מאיר בעל הנס זיע"א, כי לקופות אלו רגילה לידור, ורק עתה שכחה למי מהם נדרה, ושואלת מה לעשות לצאת ידי חובתה. והביא דברי החתם סופר שכיון שספק איסור הוא צריך לתת לכולם עד שיצא הספק מלבו.
וכתב הרב פעלים, שנראה שכיון שאין לכל קופה עניים מבוררים, וגם יש מהפוסקים שסוברים שהמנדב מעות לקופה אחת של עניים יכול לשנותה לעניים אחרים, אע"פ שאין ההלכה כדעתם, מכל מקום באופן זה שנדרה ושכחה למי נדרה, תביא הסך לבית דין, והבית דין יחלקו הסך לקופות הללו שהיא מסתפקת בהם, כדין ממון המוטל בספק שיחלוקו, ובעת שהבית דין יתנו לממונים של כל קופה וקופה את חלק הקופה המגיע לפי החלוקה, יקחו מידם שטר מחילה על שאר הסכום על שם האשה הנודרת.
וכדברי הפעלים כתב גם בעל תורת חיים במחנה חיים (שו"ת, יו"ד סי' מג), שאף אם ספק צדקה נקרא ספק איסור והולכים בו לחומרא, זהו דווקא כשיש ספק שמא חייב לתת יותר, אבל בנידון זה שאין שום ספק כלל אם נדר יותר ממאה זהובים, שהרי יודע כמה נדר, מסתבר שספק מעות צדקה כזה נידון רק כספק ממון והולכים בו לקולא. ואין להביא ראיה מסוגייתנו שכשאינו יודע כמה נדר צריך להביא עד שיאמר לא לכך התכוונתי, שהרי בסוגייתנו מסופק הוא שמא התחייב סכום גדול, ולכן חייב לתת עד שיצא הספק מלבו. אבל כשיודע כמה נדר אלא שמסופק הוא למי נדר לתת, אין צריך להחמיר ולתת יותר ממה שהתחייב, אלא מניח בין החברות את מה שנדר ומסתלק מהם, והם ישוו עצמם זה עם זה. אך המחנה חיים (ד"ה וראיתי שיצאת להבדיל) חלק על סברא זו, וכתב שכיון שאם יעשה כן יתכן שלא יצא ידי חובת נדרו, שנדר לתת לחברה פלונית את הסכום ולא נתן לה, הרי זה ככל מי שמסופק כמה התחייב לצדקה, שחייב לתת עד שיצא הספק מלבו.
