מקוה מחלקי כלי שחוברו לקרקע בדרך בנין
נשאל הרשב"א (ח"א סי' תת) בדין מקוה העשוי למעלה על הגג כהלכותיו, אם הוא כשר אם לא. והשיב שאין הפרש בין המקוה הנעשה על הגג לבין הנעשה על גבי הקרקע, וכל שנעשה בבנין ואינו בכלים כשר, ואם היה כלי מאבן אחת חקוקה הרי הוא פסול בכל מקום, ואם לא נעשה מאבן אחת אלא מכינוס של אבנים הרי הוא כשר. ובית הטבילה שהיה בבית המקדש בגג היה, וגם על גג בית הפרוה היה בית הטבילה לכהן גדול ביום הכיפורים. וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' רא ס"ז), שמותר לעשות המקוה על הגג, ובלבד שלא יהיה תוך כלי או אבן אחת שחקקו ולבסוף קבעו, אבל חיבור אבנים רבים אינו חשוב כלי.
וביאר החתם סופר (שו"ת, יו"ד סי' רה), שחידושו של הרשב"א הוא בכך, שהיה מקום לומר שכשם שאם עשה כלי מאבנים רבות הרי הוא נידון ככלי ולא כקרקע והוא פסול לטבילה, וגם אם יחברו לקרקע אחרי שגמר לבנותו מאבנים רבות יהיה פסול לטבילה כדין כלי שחיברו לקרקע, ואם כן היה גם כשחיבר את האבנים לקרקע אחת אחרי חברתה וכך בנה את מקום הטבילה, יש מקום לומר שהאבנים האחרונות גמר הכלי הן והרי זה כלי המחובר לקרקע. וחידש הרשב"א שאין אומרים כן, ואינו חשוב כבונה כלי ומחברו לקרקע אלא כבונה בקרקע עצמה.
ועל פי זה כתב בחבצלת השרון (ח"א סי' סח), שאין לפקפק בכשרות מקוואות שעושים אותם מיציקה של בעטאהן, ואין לחשוש שנעשה בתואר כלי ופסול לטבילה, כיון שדרך בנין הוא כמו במחבר אבנים רבות לבנין, שמבואר ברמ"א על פי הרשב"א שאין להם דין כלי. והביא ראיה לדבר מהמבואר בסוגייתנו, שבית שסככו בזרעים נטהרו מטומאת אוכלין. והרי הדברים קל וחומר, אם אוכלים שאין מועלת שבירה לבטלם מתורת אוכל וגם שום שינוי מעשה אינו מועיל בהם, אף על פי כן כשביטלם לבית נעשו כבית ויצאו מתורת אוכלין ונטהרו מטומאתם, אם כן כלים שיוצאים מטומאתם על ידי שבירה או שינוי מעשה, בודאי היו צריכים להיות טהורים כשביטלם לבית. ואם כן קשה למה כלי שחקקו והשלימו כתיקונו ואחר כך קבעו וחיברו לקרקע אינו בטל מתורת כלי. ועל כרחך הטעם הוא מפני שהתורה לא טיהרה את כל המחובר לקרקע, והטעם שהמחובר לקרקע טהור הוא רק מפני שהתורה הזכירה טומאה בכלים ולא בבנין, וכל שחיברו לקרקע יצא מתורת כלי והרי הוא בנין ולכן טהור. ואם היה כלי קודם שחיברו לא פקע שם כלי ממנו ולכן טמא הוא. אבל כשחיבר את האבנים לקרקע אחת אחר חברתה, שחיברם דרך בנין ולא דרך עשיית כלי, וכן כשיצק את המקוה מבעטאהן שהוא דרך בנין, הרי הוא נידון לענין טומאה וטהרה כבנין ולא ככלי, וכשר לטבילה.
ובשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קיח) הביא דבריו, והשיב על פי זה לאנשים הדרים בימי הקיץ בין ההרים רחוק ממקוה כשירה, ורוצים לקיים טבילת עזרא, ובמקום ההוא יש מקום רחיצה הנקרא 'סווימינג פאול' והוא כעין כלי גדולה מאד הנעשית מחתיכת מתכות מחוברים ביחד כמו אמבטיה גדולה, וקודם שקבעו בקרקע לא היה עליו שם כלי מעולם והיו גולמי חתיכות מתכות, ומדביקים אותם בקרקע עם יתדות ומיני צעמענט [-מלט] שאז נעשה כלי בשלימות. וכתב שכיון שמחובר לקרקע עם צעמענט ונעשה דרך בנין, דינו כמקוה כשירה [אך כתב שכיון שהמציאות היא שממלאים בהם מים שאובים ולא מי גשמים, הרי הם כשרים לטבילת עזרא, אך לענין מה שאנשים מדקדקים במקוואות גם כשאינן ב"ק בכדי להוסיף טהרה, וכמבואר בספרים הקדושים, צריך מקוה כשירה דווקא ולא מקוה של מים שאובים, עיי"ש].
