מיגו דאיתקצאי בתוספת שבת

כתב במשנה ברורה (סי' רעז ס"ק יח), שכיון שדבר שהיה מונח עליו מוקצה בכניסת השבת אסור לטלטלו כל השבת, שנעשה בסיס לדבר האסור בין השמשות, ומתוך שהוקצה בין השמשות הוקצה לכל היום. נמצא שאסור לטלטל בכל השבת את השולחן שהיו הנרות דולקים עליו בין השמשות. אלא שיש תקנה ועצה, כיון שאם מונח דבר היתר על הבסיס, הרי זה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ואינו נאסר, ואם יצטרך למקום שהשולחן עומד בו יהיה מותר לטלטלו אפילו בעוד שהנרות דולקות עליו, כיון שהיה מונח עליו הלחם הנצרך לשבת, על כן נהגו הנשים שקודם הדלקת הנרות נותנות ככר הנצרך לשבת על השולחן, ומנהג נכון הוא כדי שיהא מותר לטלטל את השולחן כשיהיה צריך לו.
ומדברי המשנה ברורה נראה, שאחר הדלקת נרות אין מועיל להניח ככר על השולחן, שמאחר שכבר קיבלה עליה שבת נאסר השולחן בטלטול באותה שעה, ואומרים 'מיגו דאיתקצאי' בזמן תוספת שבת.
אמנם הפרי מגדים (סי' רעט א"א ס"ק יד) כתב שנראה שמי שקיבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה והדליק נר וכבה קודם בין השמשות, אין אומרים מיגו דאיתקצאי בהתחלת היום איתקצאי לכולי יומא, שהרי בכל מקום אמרו 'מיגו דאיתקצאי בין השמשות', ומשמע שבזמן בין השמשות הדבר תלוי.
ובדברי יואל (השמטות, או"ח סי' קנט) הוכיח כן מסוגייתנו, שאמרו לענין אחד החלבים שעל הקיבה הנקרא בר חימצא, שכיון שבארץ ישראל נוהגים בו היתר וסוברים ששומן הוא ומותר באכילה, אם כן בבבל שאין אוכלים אותו, צריך על כל פנים להחזיקו בחלב כשר לענין סתימת הנקבים. ומבואר שאי אפשר שדבר אחד יהיה אסור לאחד איסור גמור בעוד שלאחר הוא מותר לגמרי. ואם כן הוא הדין לזמן תוספת שבת, שאי אפשר שיהיה מותר לאנשים שלא קיבלו עליהם את השבת, ולאלו שקיבלוהו עליהם יהיה הזמן אסור איסור גמור, ויועיל גם לענין מוקצה שמה שהוקצה בו יהיה מוקצה כל היום כולו. וזהו הטעם שכתב בשו"ע (או"ח סי' רסג סי"ז) שמי שקיבל עליו שבת מותר לו לומר למי שלא קיבל שבת לעשות מלאכה.
ובאמת כדברי המשנה ברורה שסובר שדין מיגו דאיתקצאי הוא גם קודם בין השמשות, שהם לכאורה שלא כדברי הפרי מגדים, מוכח גם מדברי השבלי לקט (סוף סי' נט, הובא בבית יוסף או"ח סי' רסג ד"ה גרסינן בפרק) שכתב שאם הדליקו נרות שבת בטעות כיון שחשבו שכבר חשכה, וכבה הנר קודם בין השמשות, אסור לטלטלו עד מוצאי שבת, כיון שהוקצה כבר. ומוכח שקבלת שבת מועלת לאסור לטלטל את הנר, ואפילו אם היתה בטעות, וכל שכן שאומרים דין מוקצה כשקיבלו שבת ולא היתה הקבלה בטעות.
אך בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' לד אות כז) כתב, שאפשר שמוקצה מחמת מצוה חמור יותר, וגם אם בכל מוקצה אין אומרים מיגו דאיתקצאי בתוספת שבת, נרות השבת שהם מוקצים מחמת מצוה חמורים יותר, ואסור לטלטלם אפילו אם לא הוקצו אלא בזמן תוספת שבת. והוסיף שגם אנשים אחרים שעוד לא קיבלו עליהם את השבת החמירו בהם מחמת כבוד השבת שלא לטלטל את הנרות שהודלקו לצורך שבת, והכל מפני כבוד השבת לראותם ממש כמוקצים לשבת, וכיון שאסרו לטלטלם בעוד שהם דולקים מחמת כבוד השבת, מסתבר שהפמוטות אסורים בטלטול גם אחרי שכבו הנרות, שקשה לומר שרק קודם השבת יהיו אסורים בטלטול, ומיד אחר השבת יהיה מותר להסירם מהשולחן. ולפי דבריו אין סתירה מדברי השבלי הלקט והמשנה ברורה לדברי הפרי מגדים, שהרי דבריהם הם בנרות שבת, ואפשר שבהם מודה הפרי מגדים שהוקצו בזמן תוספת שבת לכל השבת, משום חומרא לכבוד השבת.