טלטול בשבת על ידי קטן
בגמ': אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים (נדרים לו, א).
בשו"ת חתם סופר (ח"ו ליקוטים סי' יג) נשאל בענין מה שהורה רב אחד להתיר לומר לקטנים במקום שאין עירוב להכניס ולהוציא כל דבר הצריך לשבת, וסמך על דברי הט"ז (או"ח סי' שמו סק"י) שהביא בשם המרדכי שכל דבר שמותר ע"י נכרי בשבת מותר ע"י קטן.
בתשובתו כתב החת"ס שאם נקח דברי הט"ז כפשוטם, נחוס הרבה על ממון ישראל, ולא נצטרך עוד שפחות עכו"ם בבתינו ביום השבת, כי כל אדם יצווה לבנותיו בנות התשע ועשר שנים להחם לו בשבת תנור בית החורף וכדומה, ולשווא עמלו אבותינו ואבות אבותינו מעולם, וכילו ממון הרבה, וגם נצטערו צער הרבה על ידי זה כידוע, ומדוע לא עשו כל זה ע"י קטניהם, ולפי דברי הט"ז נאמר שכמו ששבות דשבות מותר ע"י נכרי, הרי הוא מותר גם ע"י קטן ולכן גם להחם שמותר ע"י גוי משום שהכל חולים אצל צינה, יהיה מותר גם ע"י קטן, כיון ששוים הם שכל מה שמותר על ידי עכו"ם מותר על ידי קטן.
אלא וודאי שאין הדין כן, ואפילו כשאי אפשר על ידי עכו"ם לא הותר, ומה שהתיר הט"ז הוא רק בנידונו שיש סברא נוספת להתיר והיא כשהאדם בהול ואם לא נתיר לו יש לחשוש שיעשה מלאכה בעצמו, שבאופן זה התיר המרדכי ע"י קטן, ודעת כמה מהראשונים שאפילו בנידון כזה כל ההיתר אינו אלא ברשות הרבים שיש חשש שהאב יבוא לאיסור תורה, אבל בכרמלית לא התירו. ועוד שהט"ז לא כתב דבריו אלא לדבר מצוה והיינו להביא מפתח בית הכנסת שבנכרי מותר משום שבות דשבות במקום מצוה להמתירים, ופשוט הוא שכל זה אינו אלא במקום שאי אפשר בגוי כגון שיעבור זמן תפלה אבל זולת זה מהיכי תיתי לדחות איסורא לגבי קטן כשאפשר על ידי עכו"ם. ומ"מ להלכה קיי"ל שאפילו לדבר מצוה אסור לספות איסורא לקטן לצורכנו כי אם לצורך הקטן.
ובביאור דעת הט"ז כתב החת"ס שלמד שיטתו מדברי התוס' בפסחים (פח.) שהקשו אי שה לבית אבות לאו דאורייתא איך מאכילין לקטן פסח שלא למנוייו, ותירצו כיון שעי"ז מחנכים אותו למצות עשה של פסח שפיר ספינן ליה איסורא בידים. ומבואר שמותר לחנך התינוק לדבר מצוה, אף באופן דספינן ליה איסורא בידים. וא"כ באופן זה מדבר גם הט"ז שהקטן בעצמו נכנס להתפלל בבה"כ ומחנכים במצות תפילה וכדומה, ומטעם זה מותר למיספי ליה בידים איסור, אבל לא זולת זה.
אמנם כתב, שמ"מ יש לדון בזה כיוון שהר"ן (בסוגיין) כתב בזה טעם אחר, והוא שאכילת פסח לקטן מצוות עשה דאורייתא היא לכו"ע, והא דאמר שה לבית אבות לאו דאורייתא היינו שמן התורה אינו מחוייב למנותו על פסח אלא מאכילו בלא מינוי, וכך היא המ"ע שהקטן יאכל בלא מינוי, ואם כן אין הכרח לדינו של תוס' הנ"ל.
ומ"מ הסיק שחלילה וחלילה להתיר לקטן לטלטל במקום שאין עירוב, והמורה שנטה אחר פשטיות דברי ט"ז אין להאשימו כי לא עיין כל הצורך, ושגיאות מי יבין.
בסיום התשובה כתב החת"ס, הנני מטיל החיוב על מעלתו, ויעתיק דברי אלו וישלחנו להרב המורה ההוא, ואילו הייתי יודע מי הוא, הייתי כותב בעצמי אליו לאפרושי מאיסורא ושלא להנהיג מנהג רע ח"ו, וכן יעשה ובלי ספק שיתן מקום לדברינו, או אולי יש אתו דבר וישיבני ויודיעני דעתו מה ראה על ככה.
כיוצא בזה נקטו להחמיר בשו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' פד) בבית אפרים (יו"ד סי' סא-ב), ועוד.
הגרעק"א בתשובה (מהדו"ק סי' טו) גם דן בזה וכתב, לדעתי יש תקנה לתת לתינוק סידור וחומש שיביא לצורך עצמו לביהכנ"ס להתפלל ולשמוע קה"ת, וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד.
