חששות שהתגלו בדורות האחרונים

בספר הברית (ח"א מאמר ו פ"ג) כתב, שכל חומץ יין וחומץ שכר הוא מלא בתולעים קטנים ודקים מאד, ואין יכולים לראות את התולעים בעין, אבל אם נותנים את החומץ בצנצנת נקיה ומניחים אותה על החלון במקום שהשמש זורחת אז רואים אותם בחוש ובעין יפה, ואין נצרך כלי המגדל את הראות, ורואים סביב השפה העליונה של הצנצנת תולעים רבים מאד אשר יתנועעו וירוצו אנה ואנה כדגי הים. והטעם לזה כיון שאי אפשר שיהיה חומץ בלתי אם התקלקל המשקה תחלה ויתעפש עד חומצתו, וכל המתעפש בטבעו מהוה תולעים, ולכן לא יועיל לסנן אותו כי כל בגד וכל דבר אשר יעבור בו החומץ יעברו בו ג"כ התולעים.
כי כמעט כל עצמות החומץ אינו כי אם תולעים דקים וחי בהם, וכשנותנים החומץ על איזה מאכל הרי פורשים התולעים ממקום גידולם ואסור לאכלם מצד הדין משום שרץ השורץ, לכן לא תאכל עליו חומץ עד שתבשל תחלה החומץ כדי שימותו התולעים ואחר כך מועיל הסינון.
בבן איש חי (שנה שניה פרשת בהר בחקותי ס"ה) הביא דבריו להלכה, וכתב שלכן הרוצה להשתמש בחומץ יבשלנו תחלה בישול שהיד סולדת בו, ואחר שירתיח יסננו, ובימות החורף יבשל ויסנן בערב שבת לצורך השבוע כולו, ואם ישאר יותר משבוע יחזור ויתליע, לכך בכל ערב שבת יסנן, אבל בקיץ שהאויר חם קרוב יותר להתליע, לכך לא יבשל ויסנן אלא רק לצורך חצי שבוע דוקא.
בבינת אדם (שער איסור והיתר כלל לד) האריך בדברי ספר הברית, וכתב שמה שכתב לאסור כל חומץ הבל הוא, שהרי התורה אמרה בנזיר (במדבר ו ג) חומץ יין כו' מכלל דלאחריני שרי, וכן כתוב ברות (ב יד) וטבלת פתך בחומץ, וכי התורה תסתום באיסור לאו ולמה לא תפרש חומץ מבושל או לומר בעל פה למשה רבינו ע"ה הלכה למשה מסיני שהחומץ צריך בישול. ומסיק שאין לאסור אלא מין חומץ שכשנותנים אותו נגד השמש רואים בו תולעים ממש, ואין כל חומץ כך. ועיי"ש שהאריך בזה.
והנה בביאורי מהרש"ל לסמ"ג (ל"ת קיא) כתב שפעם אחת יצאו תולעים בחומץ, והורה המהרש"ל שצריך לבדוק את החומץ, ולא הסכימו הלומדים. וכתב בשו"ת בית ישראל (לאנדא, יו"ד ח"ב סי' ז) שנראה מזה שרק פעם אחת נתהוה שהיו תולעים בחומץ, אבל תמיד היו אוכלים את החומץ בלי בדיקה. ואם כדברי ספר הברית שלעולם יש בחומץ תולעים, יקשה איך יתכן כדבר הזה שאכלו תמיד את החומץ, והרי אין הקב"ה מביא תקלה אפילו על ידי בהמתם של צדיקים במידי דאכילה, ואיך יתכן שנכשלו מבלי דעת לאכול חומץ עם תולעים כל ימיהם. וכן קשה על כל הראשונים הצדיקים, דאטו עד שנתחבר ספר הברית ונתפרסם בעולם נכשלו ח"ו הצדיקים באיסור תולעים, שהרי נראה מדברי הראשונים שלא ידעו מזה. והביא שכן הקשה בספר בן אברהם (אבוקארא, סי' נ אות מב), והוכיח מזה בבן אברהם שלדעתם אין איסור באכילת התולעים הנמצאים בחומץ שאין מועיל לסננם, שכיון שהם עוברים עם החומץ במסננת הרי הם בכלל המשקה ומותרים הם. ובגוף דברי הסוברים שאסור לאכלם עד שיבשלו אותם הקשה מה מועיל הבישול, שאף שהבישול הורג התולעים מכל מקום מסתבר שגם אחרי שמתו הרי הם עוברים עם החומץ במסננת, ואם כן עדיין אסור לאכול החומץ כיון שגם תולעים מתים אסורים באכילה. ומה שאין רואים את התולעים נגד השמש אחרי שבישלו את החומץ, הוא כיון שאין הם ניכרים לעין אלא על ידי שהם רוחשים אנה ואנה, ואחרי שמתו אינם רוחשים עוד ולכן אין רואים אותם, ומכל מקום ודאי נמצאים הם שם כמו קודם שמתו. ולכן אם היה אסור לאכול תולעים אלו שבחומץ היה אסור לאכלם גם אחר הבישול, ולדינא מותר לאכלם כמו שמוכח מכל הצדיקים שהיו אוכלים אותם, שהרי אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים במידי דאכילה.
ובדרכי תשובה (סי' פד ס"ק מה) דן בזה והביא דברי הבן אברהם בקיצור. ובבית ישראל כתב מחמת כן לחלק בין חומץ הנעשה על ידי עיפוש לחומץ הנעשה באופנים אחרים על דרך מה שעושים בזמנינו על ידי חומר כעמיש [כימי], שדווקא בחומץ הנעשה על ידי עיפוש כיון שנוצר על ידי התולעים יש בו תולעים, אבל חומץ הנעשה באמצעים אחרים אין בו חשש תולעים, ובחומץ כזה דיברו כל המתירים. ולכן בזמנינו אין לחשוש לתולעים בחומץ כיון שחומץ של זמנינו אין נעשה על ידי עיפוש.

על כך העירה הגמ' שאמנם יתכן שלאחד מהם קראו 'עורב', אך חידוש הוא לומר שנמצאו באותו מקום שני אנשים ששמם היה עורב.
ביארה הגמ' שיתכן שנקראו שני אנשים מאותו מקום בשם 'עורב' על שם מקומם, שהרי אדם נקרא על שם מקומו. אולם למסקנא דחתה זאת הגמ' שהרי אם כן היו הם צריכים להיקרא 'עורביים' כלומר אנשים מהמקום ששמו עורב, ולא עורבים, וממילא מוכרח שאין הכונה לאנשים ששמם עורבים, אלא לעורבים ממש.
בדבש לפי (מערכת ע אות יח) הקשה על דברי רב אדא בר מניומי שאם אכן נקראו שניהם עורב, מדוע נקראים הם 'עורבים', וכי שני אנשים ששם יוסף, נקראים 'יוספים'.
בשו"ת מור ואהלות (אוהל ברכות והודאות סי' מח) העיר מדוע נוקטת הגמ' שחידוש הוא למצוא שני אנשים במקום אחד ששמם 'עורב', והלא מצאנו כמה וכמה אנשים שנקראים ע"ש בעלי חיים כגון 'דוב' וכיוצא, ומדוע הוא תימה שהיו שני אנשים ששמם 'עורב'.
ליישב הערה זו, כתב שיש לומר שהיות ונח קרא לעורב רשע, אינו דבר מצוי ששני יהודים יקראו על שם רשעים, וממילא כיון שבסוגיין מדובר על יהודים שהרי וודאי הבשר לא נשלח אלא ע"י יהודים, על כן נקטה הגמ' שלא היה שמם 'עורב'.
אולם בספר כתר שם טוב (ח"ב עמוד קלב) כתב, שמכך שהגמרא לא הקשתה על דברי רב אדא בר מניומי שלא יתכן שהיה שמם עורבים שהרי עורב הוא שם של רשע, כמבואר בפסוק בשופטים 'ויהרגו את עורב', מוכרח שאין איסור לקרוא בשם זה אעפ"י שרשע היה קרוי בשם זה, היות ובעיקרו הוא שם של בעל חי, ולא של אדם. ועיין בחדושי מהר"י שפירא על סוגיין מה שכתב בזה.
ובכתר שם טוב (שם) הביא עוד, מדברי רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי' רמד) 'יתפלל אדם שלא יקראו זרעו על אותן שמדות הרעות תלויות בהן', שמשמע מדבריו שאסור לקרוא על שם מי שיש בו מדות רעות ובכלל זה בהמות טמאות שיש להם מדות רעות, או שכינו אותם חכמים כמשל על מדות הרעות, או שהמשילו אותם על הרשעים וכיוצא.
אבל מי שחז"ל לא מנו אותם שיש להם מדות רעות אע"פ שהוא שם של חיה טורפת מותר לקרוא, כגון 'אריה' שהוא חיה טורפת ופעמים אף דורס ואוכל, ומ"מ נהגו לקרות בשם אריה, משום שכשרצו חכמים לבאר לבני אדם את חובתם בעולמם אמרו (אבות פ"ה מ"כ) וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, הרי שלקחו כמשל את האריה אע"פ שהוא חיה טמאה מפני שיש בו מידות טובות, וכן דימו את הקב"ה לאריה שאמרו (ברכות ג.) יושב הקב"ה ושואג כארי, וכן יהודה נמשל לאריה, וכן אמרו על רב כהנא (ב"ק קיז.) 'ארי עלה מבבל', ואף האריה כשהוא טורף הוא שליח משמים, וכמ"ש בקהלת רבה (פרשה י סימן א אות יא) אין אריה טורף אלא אם כן נלחש לו מלמעלה.
ובכל הדורות נהגו לקרוא בשם זה, שהרבה חכמים נקראו 'אריה', וכן רבים נקראו 'זאב', והגאון רבי יצחק פאלאג'י בספרו יפה ללב (ח"ה דף קל טור ג) כתב שאף היו שנהגו לקרוא לבנם 'נמר', ובירושלמי (פאה פ"ד ה"ג) הוזכרה משפחה שהיתה נקראת 'בית נמר', אולם למעשה כתב בכתר שם טוב (שם) שבשם נמר יש להיזהר שלא לקרוא, כיון שהוא עז וחצוף, ולא נהגו לקרוא בשם זה.
יש לציין שבספר סגולות ישראל (מערכת ג אות כ) כתב בשם החיד"א שבמדינות איטליא נוהגים קצת לשים לבניהם שם חיות, כי אומרים שקבלה בידם כי בזה ינצלו מחלאים, ולכן קראו בשמותם צבי או איל או אריה וכדומה.