הזיק לחפץ שאינו שוה אלא לבעליו
בגמ': ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת בממון ממאי דבממון אימא במיתה ממש וכו' (בבא קמא פט, ב).
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סי' קג) נשאל, אם מותר להניח להרופאים להוציא ממנו דם להכין בעבור חולים שיצטרכו לזה, כדרך הרופאים בזמננו שמכניסין דם אדם לחולים מסוכנים לרפאותם, והוא באופן שאין בזה דין הצלת נפש משום שעדיין אין כאן חולה, אך מכינים להחולים שיזדמנו, ומי יודע אם יבא הדם הזה שיוציאו ממנו לחולה שדוחים איסורים בשבילו.
והשיב, הנה לקמן (צא:) חלקו תנאים אם אדם רשאי לחבול בעצמו, והרמב"ם (חובל פ"ה ה"א) פסק שאסור לחבול בעצמו. ובתוס' מפורש שמי שאוסר אוסר אפילו לצורך, וא"כ אסור אף שהוא לצורך הרווחת ממון, שהרי כאן היה צורך בזה להרווחה שהרי טפחה על ראשה להרויח כאיסר שמן, ודוחק לחלק בין ריוח קטן לריוח גדול.
אבל בחבלה זו להוציא דם ע"פ השגחת הרופאים, יש טעם גדול שלא לאסור, שהרי מצאנו שבדורות הקודמים היו נוהגין להקיז דם, וגם איתא בשבת (קכט.) אמר שמואל זמן הקזת דם כל שלושים יום בנעוריו עד ארבעים שנים, ואח"כ עד ששים שנה אחת לשני חדשים, ואף אחר ששים שנה אחת לג' חדשים, ולכן אף שנשתנה אח"כ כמו בזמן הרמב"ם כמו שכתב (דעות פ"ד הי"ח) שיקיז רק בצריך לזה ביותר, ואחר חמשים שנה לא יקיז כלל, ועתה נשתנה עוד יותר שאין מניחין להקיז כלל, מ"מ ודאי גם עכשיו יש גם רפואה בזה שלא יהיה שינוי גדול כ"כ, וגם היום מוציאים הרופאים כמעט בלא צער, ולכן אפשר שאין לאסור בחבלה זו של הקזת דם. והרוצה להקל אין למחות בו כיון שהיא סברא גדולה.
ועיין בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' רמה אות ו, חי"ב סי' תנד) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' ריט) מה שכתבו בענין זה.
