דרוסת העכבר וארס הנחש
בסוגייתנו מבואר שחתול שדרס גדיים וטלאים ועופות נעשו טריפה בכך, ודרוסת הכלב אינה טריפה. ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' נח) כתב שלכאורה פלא הוא, שאנו רואים שהנחש הוא ארסיי יותר מכל בעלי חיים, ויש במינו נחשים גדולים כקורת בית הבד שהוא גדול מכולן, ואף על פי כן משמע שאם הטיל ארס בבהמה אין היא נעשית טריפה בכך [וכמפורש במשנה להלן (נח:)], ורק משום סכנת נפשות אסרו לאכול אותה, אבל עבר אדם ואכלה והתרו בו משום טריפה פטור, ואיך יהיה ארס הנחש קל מכל ארס שבדרוסת היד בחתול וכיוצא בו, שהם מטריפים את הבהמה, וארס הנחש אינו מטריף אותה.
וכתב שמסתמא קבלו חז"ל שאם יעשו רפואה לבהמה שננשכה על ידי נחש, תועיל לה הרפואה, משא"כ כשנדרסה מבעלי חיים הדורסים. וכלל כללו בזה שאין דרוסה אלא ביד, ולא ברגל ולא בנשיכת הפה, והטעם הוא כאמור, שאם הוטל בה ארס בנשיכת הפה מועלת לה רפואה. ועל פי זה כתב החתם סופר לענין עכבר גדול שקוראים ראטץ [עכברוש], שכיון שאינו דורס בידיו אלא רק בשיניו שבפיו, פשוט שאין בו דין דרוסה. וכן הביא בדרכי תשובה (סי' נז ס"ק טו) בשם פוסקים רבים.
ובביאור ענין ארס זה הנמצא בידיהם של הדורסים דווקא, מצאנו כבר בשו"ת הריב"ש (סי' תמז) שחכמי הרפואה היו תמהים בדבר, וכתב וזו לשונו, אם תדין בדיני הטרפות, על פי חכמי הרפואה שכר הרבה תטול מן הקצבים, כי באמת יהפכו רובם ממות לחיים ומחיים למות, ויחליפו חיה במת, כי אין ספק בנטלה הכבד ונשאר בה כזית שאנחנו מכשירים, והם יאמרו שימות לשעתו, והן בחרותה בידי שמים ואחרים. וכמה וכמה אחרים שאנחנו אוסרים, כמו כל הסרכות וכל המראות הפוסלות בריאה, וכן בדיני הדריסה ואחרים, שאין ספק שהם מלעיגים בנו, עליהם יוצק זהב רותח לתוך פיהם, עכ"ל.
ובכעין זה כתב החזון איש (קובץ אגרות ח"א אות טו) דברים הסותמים פיות המקטרגים, וז"ל, נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה בין באגדה, כשמועה של גידוף ר"ל, והנוטה מזה לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל, ושחיטתו נבילה ופסול לעדות, עכ"ל. ועוד כתב החזון איש (שם), שמשרשי האמונה שכל הנאמר בגמרא בין במשנה ובין בגמרא בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו על ידי כח נבואי שהוא כח נשיקה של השכל הנאצל עם השכל המורכב בגוף, בזמן שהנבואה היתה חזון נמצא. וראה עוד בפניני הלכה לעיל (מב.) בשם האגרות משה.
