גדרי איסור קבלת מתנות

בגמרא מובא שכשהיו שולחים מתנות מבי נשיאה לרבי אלעזר לא היה מקבלם, וכשהיו מזמינים אותו לא היה הולך, והיה אומר, אין נח לכם שאחיה, הרי כתוב (משלי טו כז) 'ושונא מתנות יחיה'. אך רבי זירא לא היה נוטל מה ששלחו לו, אבל כשהזמינוהו היה הולך, והיה אומר שהם מתכבדים בו. וביאר רש"י (ד"ה אתייקורי), שנכבדים הם במה שסועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה.
הפוסקים דנו אם רבי אלעזר חולק על רבי זירא וכדעת מי מהם ההלכה, וכן דנו בעיקר איסור קבלת מתנות העולה מסוגייתנו.
כתב הרמב"ם (זכיה ומתנה פי"ב הי"ז), הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר 'ושונא מתנות יחיה'. ומדברי הרמב"ם משמע שאין זו הנהגה מעיקר הדין, אלא מידת הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה בלבד. וכן מבואר מדברי המגיד משנה (שם) שכתב בטעם הנהגה זו, משום שראוי לכל משכיל להסתפק במה שהכרחי לו ולא יבקש מותרות, ותהיה נפשו חשובה לו יותר מנכסיו וקניניו, ויבין שרדיפת ההון כולה הבל ויראת ה' היא אוצר קיים, והסתפקות במה שהכרחי לקיומו מביאה את האדם להצלחה בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה לפי שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם והשמח בחלקו ניצול משלשתן, ומיישר האדם להצלחת העולם הבא כיון שבכך יעבוד את יוצרו עבודה תמה ולא יתעסק בעניינים אחרים זולתו. ובשו"ת דברי ריבות (סי' קצו) כתב, שהרמב"ם כתב שאנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, וכן מעשים בכל יום שהאנשים החשובים אינם מקבלים מתנה מכל אדם.
אך בשו"ע (חו"מ סי' רמט ס"ה) כתב שמידת חסידות שלא לקבל מתנה אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר 'ושונא מתנות יחיה'. וכתב בבירור הלכה (ח"ז חו"מ שם) שמשמע מלשונו שזו הנהגה לכל אדם ולא רק לצדיקים הגמורים, אלא שזה דרך חסידות. וכן פסק בקיצור שו"ע (סי' כט סכ"א) שהיא מידת חסידות.
אך בים של שלמה בסוגייתנו (סי' ט, הובא בקצרה בש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק כא) כתב, שהפוסקים השמיטו דברי רבי אלעזר ורבי זירא שבסוגייתנו, לפי שאין הכרע בדבר, ומי שמקפיד מקפיד, שהרי לא נאמר בפסוק 'ואוהב מתנות ימות', אלא כוונת הכתוב שמי שבטוח בה' ושונא מתנות ומשענתו על המקום, אל תאמר שהוא חייב ונאבד, שהוא כמאבד עצמו לדעת, אלא יחיה מפי ה', ובוטח בה' חסד יסובבנו. אך גם הנוטל מתנות אינו מפסיד מחייו כשאינו מקפיד בכך, ולכן יכול כל אדם לנהוג כרבי אלעזר או כרבי זירא ואין הכרעה בהלכה בזה. והביא שמצא כתוב שמי שיודע את השם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים, וקשה מאלישע שנהנה, וכי לא ידע השם, ועוד שמסתמא היו לו אף מאתים זוז ולא היה בגדר עני שמותר לו ליטול מן הצדקה, אלא ודאי דווקא בדרך צדקה אסור ליהנות, אבל לקבל דורון דרך כבוד אפשר שמותר אפילו לעשיר.
וכתב עוד, שאף על פי שהרמב"ם (תלמוד תורה פ"ג ה"י) הזהיר על כך, וכתב שכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מהצדקה, הרי זה חילל את השם, ולדעת הרמב"ם לא רק מן הצדקה אסור ליטול וכמו שכתב אחר כך שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, וכן הביאו הטור (יו"ד סי' רמו), הרמב"ם הולך בזה לשיטתו, וכאשר כתב במסכת אבות (פ"ד מ"ה) וקרא תגר על הלומדים הגדולים שנהנים מן הבריות, ועל ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים, והאריך שם. אבל חכמי התורה בדורו לא השגיחו בו, ואף הבאים אחריו לא קיבלו דבריו, והרשב"ץ האריך בתשובתו (שו"ת התשב"ץ ח"א סי' קמז) לחלוק עליו ולסתור את דבריו, והוכיח שכך היו נוהגים מימי קדם שהעוסקים במלאכת שמים היו נוטלים שכר מהציבור, ובאמת אם לא היו עושים כן כבר היתה התורה בטלה מישראל, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה, וגם להתפרנס ממעשה ידיו, כמו שהוא יגע בענייני הרפואות. ועיי"ש עוד. וכתב הש"ך (שם) שנהגו כדבריו.