כשהרמתי את ראשי הבחנתי כי על הקרקע, ליד הנעל שלי, יש שטר של מאה דולר
הזמן חלף במהירות, ופתאום אני מוצא את עצמי שלושה ימים לפני סוף החודש, ובכיסי אין פרוטה לפורטה. לא שקל ולא דולר, ואני צריך להעביר מאה דולר להנהלת הפנימייה. מאבי אין לי מה לבקש, הוא הרי הודיע לי שאינו יכול לשלם לי. גם שום רעיון אחר לא נראה באופק. היה לי כבד על הלב, וכך ישבתי בבית המדרש והורדתי את הראש על הסטנדר. "ריבונו של עולם", פניתי אל אבי שבשמים, "רק אתה יכול לעזור לי! אנא, תן לי כסף כדי שאוכל להמשיך ללמוד בישיבה". כמה דקות ישבתי כך והתפללתי לה' מקירות לבי. זו היתה תפילה נואשת, עמוקה ואמתית. הרגשתי בכל החושים, שרק ה' יכול להושיע.
לפני עשרים שנה למדתי בישיבת מיר בירושלים. באותה תקופה נקלעו עסקיו של אבי לקשיים והוא הגיע למצב דחוק כל כך, עד שהוא אמר לי, שאין לו כסף בשבילי. "אתה יכול להמשיך ללמוד בישיבה, אבל איני יכול לשלוח לך דמי מגורים בפנימייה".
עד אז הייתי בחור נטול דאגות, ופתאום נפל עלי תיק שכזה. מאיפה אני משיג מאה דולר בכל חודש? ב"ה למדתי היטב וכלל לא התאים לי לעבוד בעבודה כלשהי, כדי לממן את שכר הדירה. החלטתי כי אני את שלי אעשה. אמשיך ללמוד את התורה הקדושה בהתמדה, ונותן התורה ייתן לי גם שכר דירה.
הזמן חלף במהירות, ופתאום אני מוצא את עצמי שלושה ימים לפני סוף החודש, ובכיסי אין פרוטה לפורטה. לא שקל ולא דולר, ואני צריך להעביר מאה דולר להנהלת הפנימייה. מאבי אין לי מה לבקש, הוא הרי הודיע לי שאינו יכול לשלם לי. גם שום רעיון אחר לא נראה באופק. היה לי כבד על הלב, וכך ישבתי בבית המדרש והורדתי את הראש על הסטנדר. "ריבונו של עולם", פניתי אל אבי שבשמים, "רק אתה יכול לעזור לי! אנא, תן לי כסף כדי שאוכל להמשיך ללמוד בישיבה". כמה דקות ישבתי כך והתפללתי לה' מקירות לבי. זו היתה תפילה נואשת, עמוקה ואמתית. הרגשתי בכל החושים, שרק ה' יכול להושיע.
כשהרמתי את ראשי הבחנתי כי על הקרקע, ליד הנעל שלי, יש שטר של מאה דולר. הרמתי אותו והסתכלתי סביבי. איך הגיע לכאן השטר הזה? הבחנתי בגבאי צדקה שמחזיק בידו חבילה של שטרות. ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם השטר נשמט מהחבילה שלו. הוא בדק ואמר, "לא. זה לא שייך לי".
הלכתי לראש הישיבה הרב נתן פינקל זצ"ל, ושאלתי אותו אם עלי להשיב את האבדה. ראש הישיבה אמר לי שהיכל הישיבה נקרא רשות הרבים, ולכן הכסף שייך לי. אם ברצוני לנהוג לפנים משורת הדין, אוכל לתלות מודעה של השבת אבדה ולחכות שמישהו יתקשר אלי.
תליתי מודעה, אבל אף אחד לא התקשר. הבנתי כי אני יכול להשתמש בכסף וכך שילמתי את דמי הפנימייה.
עבר עוד חודש, והפעם השליח היה חבר. הוא סיפר לי שהוא מקבל כסדר סכום מסוים מנדבן, ועתה יש לו עודף. אולי יש לי מה לעשות ב 86- דולר? "ודאי שיש לי מה לעשות בהם", אמרתי לחבר, וכך היה לי רוב הסכום. את השאר השגתי בקלות.
כך בכל חודש זימן לי הקב"ה את הכסף בדרך מופלאה, עד שאבי נעמד על רגליו. מצב עסקיו הוטב והוא חזר לשלם עבורי את דמי המגורים. עשרים שנה עברו מהתקופה ההיא, ובכל פעם שאני נתקל בקושי אני נזכר בימים המרוממים האלו, בהם ראיתי עין בעין את השגחת ה' ואת חסדו עלי. זה מחזק אותי שגם הפעם, ללא שום ספק, הקב"ה ישלח לי בדיוק מה שאני צריך, כמה שצריך ובזמן שצריך.
