כאן, בחנות הכי קרובה לבית, ש'משום מה' נשכחה מתודעתי, התחבא המטמון
בעומדי מחוץ לחנות, ביקשו ממני שאקנה מוצר דחוף כלשהו. שוב נכנסתי לחנות, ושוב אני רואה את האברך הנבוך, שמעוניין לקנות קופסת שימורים בשווי שישה שקלים, ואינו יכול, כי הכרטיס לא נועד לקופסאות כאלה. בשלב הזה התעוררו בי רגשי מצווה. ניגשתי למוכר ואמרתי לו, "קח 150 ₪, ותגיד לאברך שהוא יכול לקנות כאן בכל הסכום הזה".
מיד יצאתי מהמכולת, ולא ראיתי מה נעשה אחר כך.
כעבור כמה ימים, כאשר שאלתי את המוכר מה נהיה עם אותם 150 שקלים, הוא התרגש לספר לי כי האברך היקר, אורו עיניו, פשוטו כמשמעו. הוא קרא לנוות ביתו אל החנות, וזו קנתה צרכי שבת בכל הסכום. כמה שמחתי על שהיה לי חלק בשבת של האברך החשוב הזה!
כשר' צבי מרחוב צפניה בירושלים מספר על מרדף הצנון שלו, הוא לא מרגיש, שהוא בעצם מספר מעשה מופת על אבא יקר ומסור, שרואה בדאגה לילד שלו תפקיד שנמסר לו משמים, והוא עושה את כל ההשתדלות למלא אותו בשלמות. הזריזות והרצון לעזור ולחפש עוד ועוד בשביל ילד יהודי שהוא גם הבן שלך, זהו לימוד שווה בפני עצמו. ועתה נקשיב לר' צבי, בלי להתערב:
יש לי בן, שהסלט היחיד שהוא אוכל בשבת זה סלט צנון. לכן בני הבית משתדלים מאוד להכין את הסלט הזה בכל שבוע, גם אם יש סלטים אחרים על השולחן.
ביום שישי האחרון ביקשו ממני בבית לקנות צנון. יצאתי לחנות קרובה וחיפשתי צנון, אך לא היה שם. עברתי לחנות אחרת, וגם שם יש מחסור. בחנות השלישית ענו לי כמו ברביעית, החמישית הלכה בעקבות הקודמות לה, והשישית אף היא לא יכלה למכור לי את אשר שאלתי.
החנות השביעית, החביבה, כבר שכנה במרחק הגון מביתי. אף פעם איני נכנס לשם, שכן, כדי להגיע אליה יש צורך בשתים עשרה דקות הליכה. רציתי לקנות שם צנון, כאשר מראהו של אברך שעמד שם, צד את עיניי.
הוא עמד ובידו קופסת שימורים, ורצה לקנות אותה באמצעות כרטיס מזון שמחלקים למשפחות ברוכות ילדים. בכרטיס זה ניתן לקנות רק מוצרים בסיסיים, כמו לחם, חלב וביצים, ואותה קופסה לא נכללה ברשימה. האברך ניסה לקנות את המוצר, ואני המשכתי החוצה, כן – בלי הצנון...
בעומדי מחוץ לחנות, ביקשו ממני שאקנה מוצר דחוף כלשהו. שוב נכנסתי לחנות, ושוב אני רואה את האברך הנבוך, שמעוניין לקנות קופסת שימורים בשווי שישה שקלים, ואינו יכול, כי הכרטיס לא נועד לקופסאות כאלה. בשלב הזה התעוררו בי רגשי מצווה. ניגשתי למוכר ואמרתי לו, "קח 150 ₪, ותגיד לאברך שהוא יכול לקנות כאן בכל הסכום הזה".
מיד יצאתי מהמכולת, ולא ראיתי מה נעשה אחר כך. כעבור כמה ימים, כאשר שאלתי את המוכר מה נהיה עם אותם 150 שקלים, הוא התרגש לספר לי כי האברך היקר, אורו עיניו, פשוטו כמשמעו. הוא קרא לנוות ביתו אל החנות, וזו קנתה צרכי שבת בכל הסכום. כמה שמחתי על שהיה לי חלק בשבת של האברך החשוב הזה!
עדיין ביום שישי, חזרתי הביתה בלי צנון, והנה, רגע לפני שאני עולה, אני נזכר בחנות ירקות שממוקמת במרחק דקה מהבית. זאת החנות השמינית, וכידוע שמונה הוא מספר שמעל הטבע.
כאן, בחנות הכי קרובה לבית, ש'משום מה' נשכחה מתודעתי, התחבא המטמון. החנות עמוסה בצנון בכמות שאפשר לחלק לאלף אנשים, ובשעה טובה ומוצלחת אני קונה ממנו לילדי, האחד מאלף שרק צנון משביע אותו.
במחשבה שנייה, נראה כי המטמון התחבא דווקא בחנות השביעית, שלשם הוליכני הקב"ה כדי לספק צרכי שבת למי שהוצרך לכך. אני מלא הודיה לבורא עולם, על שמינה אותי לשליחות זו, וזכיתי לקיימה באופן כה מופלא.
