הנהג חשב שהוא קורס תחתיו מרוב עצבים. מה? לעצור אותו בצד הדרך כאילו משהו דחוף, ועוד בשביל מה?
ברגע בו החלון נפתח, הנהג הנרגן שאג פנימה: 'מה כבר קרה? למה עצרתם אותי באמצע הכביש? מה כל כך דחוף?!'
ורבי מאיר, בשלוות נפש אופיינית, לא נבהל ולא נרתע. 'אני צריך ממך טובה קטנה...' – אמר בקול שליו, 'אני מאוד צמא. האם תוכל לתת לי בקבוק שתיה אחד מבין כל הבקבוקים שבמשאית?' - - -
הנהג חשב שהוא קורס תחתיו מרוב עצבים. מה? לעצור אותו בצד הדרך כאילו משהו דחוף, ועוד בשביל מה? – כדי שיואיל לעלות לקרון המטען, לפתוח 'רפסודה' ארוזה כדבעי, לקרוע קרטון ולשלוף ממנו בקבוק?! האם על אם הדרך אין תחנות דלק? מה החוצפה הזו?!
היה זה בעיצומו של כביש בינעירוני רחב יחסית, בשעת ערב מוקדמת. באחת המכוניות נסע הרה"ק רבי מאיר אבוחצירא זי"ע – שנודע כ'בבא מאיר', הוא בנו של ה'בבא סאלי' זי"ע ואביהם של האדמו"רים לבית אבוחצירא המכהנים כיום, יבדלו לחיים טובים.
רבי מאיר נודע כאיש קדוש ונשגב ובעל שמירת עיניים מופלגת, ודווקא לכן הפתיעה העובדה כי בעיצומה של הנסיעה נשא את עיניו אל המשאית הנוסעת לפניו, ואחר כך ביקש מנהגו לבקש מנהג המשאית לעצור בצד.
הנהג נדהם מהבקשה, מזה תקופה ארוכה הוא זוכה להסיע את רבי מאיר, ומעולם לא קרה כזאת. אולם, ההוראה היתה חד משמעית, והנהג עקף בזהירות את נהג המשאית, ואותת לו בפנסיו שיעצור בדחיפות בצד הדרך, מעבר לשולי הכביש, באופן זהיר ובטוח. נהג המשאית, שהוביל מטען עמוס בשתיה קלה בדרכו להפצה בחנויות, התקשה להבין את פשר העניין, אולם תנועות היד של הנהג ברכב הפרטי ואיתותיו הרבים – הובילו אותו לעצור.
נהג המשאית עצר, וכמוהו גם הנהג של רבי מאיר. נהג הרכב סימן לנהג המשאית שהוא מבקש ממנו לגשת לחלון הרכב, ונהג המשאית – בחוסר חשק בולט ותוך כדי שהוא תוהה לפשר העיכוב המוזר בדרכו – ירד מהמשאית וניגש לחלון שלצד המושב של רבי מאיר. ברגע בו החלון נפתח, הנהג הנרגן שאג פנימה: 'מה כבר קרה? למה עצרתם אותי באמצע הכביש? מה כל כך דחוף?!'
ורבי מאיר, בשלוות נפש אופיינית, לא נבהל ולא נרתע. 'אני צריך ממך טובה קטנה...' – אמר בקול שליו, 'אני מאוד צמא. האם תוכל לתת לי בקבוק שתיה אחד מבין כל הבקבוקים שבמשאית?' - - -
הנהג חשב שהוא קורס תחתיו מרוב עצבים. מה? לעצור אותו בצד הדרך כאילו משהו דחוף, ועוד בשביל מה? – כדי שיואיל לעלות לקרון המטען, לפתוח 'רפסודה' ארוזה כדבעי, לקרוע קרטון ולשלוף ממנו בקבוק?! האם על אם הדרך אין תחנות דלק? מה החוצפה הזו?!
בחימה שפוכה התנפל נהג המשאית בצעקות אימה, על עצם החוצפה לעצור אותו בדרכו, על עזות המצח, על הבקשה המוזרה והמשונה. הוא לא הכיר את הרב ולא עמד על טיבו, והעניין נראה לו כהתנהגות בלתי נסבלת מצד יושבי הרכב הפרטי.
הוא עמד וצעק על הרב והנהג בחמת זעם, אולם הרב רק ניסה שוב ושוב לשאול אותו ולהתחנן אליו: 'אולי בכל זאת? בקבוק שתיה? פחית? משהו?' הנהג התעצבן שבעתיים, סינן מפיו כמה וכמה דברים הרחוקים מכבודו של הרב ומכבודו של אדם ת"ק פרסאות, ושב ועלה לתא הנהג של המשאית, תוך שהוא אינו פוסק מלהורות בתנועות יד שהוא כועס וזועם... הוא מיהר להתניע ולעקוף בפראות את הרכב הפרטי שהפריע אותו מדרכו, בעוד רבי מאיר נאנח...
לא חלפו אלא מספר דקות, ופקק תנועה נוצר בכביש. תאונת דרכים קטלנית. המשאית התהפכה, הנהג נהרג. כשרבי מאיר הבחין במשאית ההפוכה שעם נהגה דיבר אך לפני מספר דקות, הפטיר בשקט: 'ראיתי שיש עליו גזירה, חפצתי להצילו. ניסיתי בכל כוחי אבל הוא לא הסכים...'
סיפור נורא זה, מעיד כאלף עדים: אחים יקרים, לתת זה לקבל. לא תמיד מבינים למה ומדוע, אבל תמיד תמיד – ההזדמנות לתת היא דרך להעצים את כח הנתינה, היא דרך לעורר רחמי שמים, היא הכלי המרכזי לכבוש את הרצון האישי ולהתקרב לרצון ה'.
כשניתנת לנו הזדמנות לתת – הבה ניתן בשמחה, נעניק מכל הלב. חיוך לכל עובר אורח, שלום לבבי, מחמאה כנה. פעולת חסד גדולה או קטנה, איסוף הספרים בבית הכנסת, הכנת כוס תה לבן משפחה או לחבר בעבודה, סיוע לשכן להעלות את הקניות הביתה, העברת ילד קטן את הכביש...
כל אלה דוגמאות: בחיים עצמם – יש הזדמנויות רבות מספור, בכל יום ויום. מי שמבין שכל הזדמנות לתת היא מתנה, שבכל רגע בו הוא מעניק לזולת הוא עושה את רצון ה', שבכל פעם שהוא גומל חסד הוא עושה את הדבר הנעלה ביותר – שש על כל הזדמנות, שמח עם כל מעשה חסד, קופץ בחשק ובאהבה לסייע לזולתו. הבה נעצים את כח הנתינה בליבנו, הבה נרבה טוב וחסד בעולם – ונזכה שמשמים יעניקו לנו שפע טוב וחסד!
