"היי בחורצ'יק, אתה נוטל ידיים בצורה מקצועית. כל הכבוד!...". הבחור חייך, נהנה מהמחמאה אבל לא יכול היה לענות, כי הוא כבר נטל ידיים...
האברך החליט לעמוד על יד הבחור, ולפתוח איתו כביכול בשיחה אקראית, תוך כדי המתנה לנטילת ידיים. דא עקא, בדיוק הגיע מישהו אחר ושאל אותו שאלה, והוא הפסיד את ההזדמנות. הוא התבונן בבחור וראה שהוא נוטל ידיים באופן די קרוב לכל דקדוקי ההלכה... החליט האברך שזו ההזדמנות, ולכן גישה לבחור ואמר לו: "היי בחורצ'יק, אתה נוטל ידיים בצורה מקצועית. כל הכבוד!...". הבחור חייך, נהנה מהמחמאה אבל לא יכול היה לענות, כי הוא כבר נטל ידיים... אבל האברך שלנו לא ויתר, הוא ראה שאת המחסום הראשון הוא כבר הצליח לשבור. הבחור חייך! זה הישג ראשוני.
סיפור הזה, שהוא אמיתי לגמרי, מלמד אותנו דבר עצום: אין לנו מושג כמה הפעולות שלנו משפיעות על הזולת. אדם בונה עולמות, ולא יודע על זה, חושבים שלא בכוחנו לעזור לאחינו בית ישראל, אבל אין לנו מושג כמה כח יש במילה טובה אחת.
הסיפור הזה קרה לפני כמה שנים, עם בחור שהתקשר למוקד הטלפוני של אחד הארגונים, ושיתף את המוקדן שם במצוקה שלו. ההורים שלו מאוד מרגיזים אותו, אין לו חברים, הוא בודד בישיבה, בבית הכנסת אף אחד לא מדבר איתו... החיים שלו "מתאכזרים" אליו.
אומר הבחור הזה למוקדן, שהוא החליט שהוא כנראה לא נמצא במקום הנכון. עכשיו מתקרב סוף זמן קיץ, אין בישיבה לחץ כרגע כי עוד רגע בין הזמנים, בבין הזמנים הוא יתארגן ויתכונן, ונראה מה הוא יעשה בראש חודש, כי נמאס לו מהלחץ הזה ותחושת הבדידות שהוא מרגיש בישיבה. אותו מוקדן ניסה לדבר על לב הבחור, אך ללא הצלחה, ובקושי הרב הצליח לחלץ ממנו מידע על עצמו, מה שמו ובאיזה בית כנסת הוא מתפלל. כשהסתיימה השיחה, נשאר המוקדן עם טעם חמוץ בפה. יש כאן בחור שעלול ליפול, בגלל שטויות. צריכים לעצור את זה, אבל אין שום דרך הנראית לעין. הוא איתן בדעתו, והיחסים שלו עם ההורים והחברים ירודים מאוד, ואין סביבו מי שיוכל להשפיע עליו... עצוב מאוד.
חשב המוקדן וחשב, עד שנזכר שהוא מכיר איזה אברך שמתפלל באותו בית כנסת בו מתפלל הבחור הזה. הוא הרים אליו טלפון ושאל: אתה מכיר בחור בשם מוישה ג. שמתפלל בבית הכנסת שלכם?... האברך השיב בחיוב: "אני מכיר אותו בהיכרות שטחית", הוא אמר, "חוץ מזה שאני יודע שזה השם שלו, אני לא יודע שום דבר נוסף אודותיו. אף פעם לא דיברתי איתו".... אומר המוקדן לאברך: "ידידי, עכשיו אתה הולך לדבר איתו... והרבה. דע לך שהבחור הזה בסכנה, יש לך תפקיד עכשיו לקרב אותו ולהשפיע עליו בימי בין הזמנים, כדי שגם בחודש אלול הוא יחזור בשמחה"....
השיב האברך למוקדן: "ידידי, חפש לך מישהו אחר... אני לא איש של קירוב, אין לי כלום עם הבחור הזה, ואני לא יודע איך לקרב אותו".... אבל המוקדן העיקש השיב לו: "אין לי מישהו אחר. פשוט אין! אני לא מכיר אף אחד אחר בבית הכנסת שלכם, רק אותך אני מכיר ולכן אני מטיל את האחריות עליך!". האברך ניסה להתחמק, אבל בסופו של דבר הבין שהוא התקווה האחרונה של הבחור הזה, ושחוץ ממנו אין עוד אף אחד שיכול לעשות משהו.
הוא היה בטוח שהניסיונות שלו לא יניבו שום תועלת, הרי אין לו שום ניסיון בקירוב והוא לא יודע אפילו מאיפה להתחיל. אבל חשב לעצמו האברך הזה, שאם הוא לא יעשה לפחות מאמץ קטן לעצור את ההתדרדרות של הבחור הזה, הוא לא יוכל לסלוח לעצמו אחר כך כשיראה להיכן התדרדר אותו בחור, והחליט לפחות לנסות ולא לעמוד מנגד. ממחשבה למעשה, בשבת הקרובה, הוא ניסה לחפש הזדמנות שתתאים לגשת אל הבחור ולפתוח עמו בשיחה, אבל לא הצליח. והנה מגיעה תפילת המנחה, אצלם בבית הכנסת נוהגים ליטול ידיים לסעודה שלישית בבית הכנסת עצמו, מיד בסוף תפילת מנחה, ולאחר מכן יושבים לסעודה שלישית בצוותא.
האברך החליט לעמוד על יד הבחור, ולפתוח איתו כביכול בשיחה אקראית, תוך כדי המתנה לנטילת ידיים. דא עקא, בדיוק הגיע מישהו אחר ושאל אותו שאלה, והוא הפסיד את ההזדמנות. הוא התבונן בבחור וראה שהוא נוטל ידיים באופן די קרוב לכל דקדוקי ההלכה... החליט האברך שזו ההזדמנות, ולכן גישה לבחור ואמר לו: "היי בחורצ'יק, אתה נוטל ידיים בצורה מקצועית. כל הכבוד!...". הבחור חייך, נהנה מהמחמאה אבל לא יכול היה לענות, כי הוא כבר נטל ידיים... אבל האברך שלנו לא ויתר, הוא ראה שאת המחסום הראשון הוא כבר הצליח לשבור. הבחור חייך! זה הישג ראשוני.
אחרי שבצעו על החלה, הוא פנה אל הבחור ואמר לו שאומרים בשם מרן החזון איש זצ"ל, שמתוך כל עשרה אנשים הנוטלים ידיים לסעודה, רק אחד נוטל כמו שצריך לפי ההלכה עם כל דקדוקי ההלכה הנדרשים... "אני רואה שאתה האחד הזה שיודע איך ליטול ידיים!", אומר האברך, והבחור כבר זורח מאושר... המשיך האברך לדבר עם הבחור, ואמר לו, "הייתי רוצה שנלמד יחד הלכות נטילת ידיים. אני בטוח שאם אלמד איתך ביחד, אוכל לשפר את ההבנה שלי ולהגיע לרמה גבוהה יותר בדקדוק בהלכות נטילת ידיים".
הבחור לא הבין מאיפה זה נופל עליו... "שאני אלמד חברותא איתך? אתה אברך המבוגר ממני ב 15- שנה...". אבל האברך לא ויתר, ובימי 'בין הזמנים' הם למדו בכל יום הלכות נטילת ידיים במשנה ברורה, במשך רבע שעה... לאחר מכן היו מפטפטים קצת, כשאברך מחמם את ליבו של הבחור, כשהם מדברים על כל מיני נושאים, והדברים גרמו להרגשת חשיבות אצל אותו בחור, ובסיום השיחה כל אחד לדרכו.
כשהגיע ראש חודש אלול, התקשר אותו בחור למוקד, ואמר למוקדן עמו שוחח בפעם הקודמת: "לא רציתי שתהיה עצוב, ולכן התקשרתי וביקשתי לדבר איתך, רק רציתי לספר לך שבסוף אני כן ממשיך בישיבה!". המוקדן שאל אותו מה קרה, מה השתנה, והבחור השיב לו בהתלהבות: "אתה יודע כמה חברים יש לי בבית הכנסת שלנו? יש לי פה חברה טובה, יש לי חברותא מידי יום, אני לא יכול להפסיד את כל זה"... מאז הסיפור הזה כבר עברו לא מעט שנים, אותו בחור עומד כיום בראש המשפחה שהקים לתפארת, וכל זה בזכות מה? בזכות אותו אברך שהבין שאין אף אחד אחר שלוקח אחריות, ושהוא לא יכול להימנע מלעשות את המינימום הנדרש, וגם התחיל רק בשביל לטהר את המצפון שלו, ועל אף שבתחילת הדרך לא האמין, בסופו של דבר זכה לעשות דבר גדול בישראל.
האם אנחנו יודעים כמה בחורים מסכנים כאלו מסתובבים בינינו? אתם יודעים כמה אנשים, צעירים וגם מבוגרים, זקוקים לחיוך שלכם, למילה הטובה, למחמאה, להתעניינות ולשאילת שלום? הרי בכל קהילה ובכל מקום יש אנשים יותר חלשים מבחינה חברתית. הם שקטים, הם לא יודעים להידחף ולהתערב בשיחה. האם בגלל זה נגזר עליהם בדידות לכל ימי חייהם? האם בגלל אישיותם נוכל לעמוד מצד, ולהסתכל עליהם יורדים מטה מטה? האם באמת אנחנו לא יכולים לקרב אותם קצת, לתת להם הרגשה טובה? התשובה היא שודאי שאפשר, ולא צריך הרבה מאמץ, ולא צריך להיות מגיד מישרים נערץ בשביל לתת תשומת לב טובה ליהודי בצרה.
