הוא תפס את התפילין שבכיסיו, הניף אותן בידיו והציבן מול עיניו של הכלב האימתני. ברגע בו ראה הכלב את התפילין – הוא השתתק מנביחתו, הוריד את ראשו בכניעה, הסב את פניו לאחור ויצא מהבונקר כלעומת שבא!
הכלב נבח נביחה קולנית ומחרידה, והם עמדו להכריז 'שמע ישראל' ולהתכונן לרגע בו הכלב ישסע את גופם לחתיכות. ואז הערש'ל התעשת: הוא תפס את התפילין שבכיסיו, הניף אותן בידיו והציבן מול עיניו של הכלב האימתני. ברגע בו ראה הכלב את התפילין – הוא השתתק מנביחתו, הוריד את ראשו בכניעה, הסב את פניו לאחור ויצא מהבונקר כלעומת שבא!
היה זה בתקופה האפילה של העם היהודי בימי מלחמת העולם השנייה, עת אדמת אירופה ספגה דם יהודי שנשפך כמים, והנאצים האכזריים ניסו להכחיד כל שם ושארית לישראל. בהרי הקרפטים הסתתרו קבוצות של יהודים פרטיזנים, שנמלטו ממכונת המוות הגרמנית האימתנית, וניסו לשרוד את אימי המלחמה תוך שיבוש תוכניות השטן ככל יכולתם.
אחד מהם היה יהודי צעיר ושמו ר' צבי אלימלך שונפלד, שכונה בשם החיבה 'הערשל'. הוא הסתתר עם חבריו ביערות, ומדי פעם הם יצאו לגיחות קצרות – להשיג מעט מזון ומים מכפריים מקומיים או לפרק מוקשים שהניחו הנאצים בצידי הדרכים. המשימות הללו היו כרוכות בסיכון חיים, כי הכוחות הנאצים ארבו בכל פינה וירו למוות בלי רחמים...
בשונה מחבריו, להערש'ל היה 'אפוד מגן'. לא מהסוג הנפוץ בקרב חיילים בשדה הקרב, אלא 'אפוד מגן' מסוג אחר לחלוטין. עת נמלט מביתו ורק בגדו לעורו, חיש מהר הכניס לכיס הימני תפילין של יד ולכיס השמאלי תפילין של ראש. בשעת מעשה אפילו לא ידע למה הוא עושה זאת, אך שעת הבריחה חייבה אותו לקחת אתו משהו, וה'משהו' הזה היה התפילין...
בימים הקשים ביותר היה מניח את התפילין ומתחזק באמונה ובגבורה יהודית. עת פגש יהודים הנמלטים בצער ובמצוק, הציע להם להניח תפילין, והדבר עודד את רוחם השפופה. בעת בה שרקו סביבו הפגזים – היטב ידע לנצל את האוצר שברשותו, להניח את התפילין ולחוש בטוח ומוגן בידי בורא עולם... באחת הפעמים בהן יצאו הערש'ל וחבריו לחיפוש מזון, הם לא הבחינו בחיילים נאצים שהשקיפו עליהם. הנאצים כן הבחינו בהם, וחיש קל החלו במרדף. הערש'ל וחבריו החלו להימלט מהם בריצה, והנאצים החמושים בנשק ובכלבי תקיפה עוצמתיים רדפו אחריהם...
הערש'ל וחבריו נכנסו לעומק היער, מבקשים להגיע לאחד הבונקרים המאולתרים שבנו בו ולהסתתר בתוכו. עד מהרה הגיעו לאחד מהם ונכנסו אליו, בתקווה כי הנאצים לא יבחינו בכך. הנאצים באמת לא הבחינו, אבל אחד הכלבים שלהם הבחין בהם ורדף אחריהם עד לפתח הבונקר. שם, כפי שאולף, הכלב הכניס את ראשו אל פתח הבונקר. מתוך האפילה נראו שתי עיניו המחרידות כשתי אלומות אור בוהקות, לועו נפער לרווחה ושיניים מחודדות הזדקרו מפיו...
הערש'ל וחבריו קפאו על מקומם בחרדה. הם הבינו כי קיצם הגיע. הכלב הזה אינו יודע דבר זולת לתקוף, ובזה הרגע יכלה בהם את זממו. גם אם לא יספיק – הנאצים האחראים עליו תיכף יבואו בעקבותיו. הכלב נבח נביחה קולנית ומחרידה, והם עמדו להכריז 'שמע ישראל' ולהתכונן לרגע בו הכלב ישסע את גופם לחתיכות. ואז הערש'ל התעשת: הוא תפס את התפילין שבכיסיו, הניף אותן בידיו והציבן מול עיניו של הכלב האימתני. ברגע בו ראה הכלב את התפילין – הוא השתתק מנביחתו, הוריד את ראשו בכניעה, הסב את פניו לאחור ויצא מהבונקר כלעומת שבא!
באותו רגע שמע הערש'ל את מגפי הקלגסים הנאצים, שכבר ניצבו בפתח הבונקר. הם כמובן המשיכו במרדף אל הלא נודע, שהרי הכלב המאולף שלהם כבר ביקר בבונקר ויצא ממנו בלא כלום. חיי הערש'ל וחבריו היו להם לשלל. התפילין הגינו עליהם מהכלב וממשלחיו האכזריים!
הערש'ל זכה להינצל מאימי המלחמה, ועם סופה – עסק בהצלת ילדים יהודיים ניצולי שואה. הוא נהג לאוספם מבתי יתומים ומאיכרים שגידלו אותם ברחבי הונגריה, ולהביאם לגרויסוורדיין שברומניה, בה התגורר באותה עת, על מנת שייכנסו למוסדות יהודיים. באחת הפעמים בנוסעו ברכבת לרומניה, המזוודה היקרה בה היו טמונות התפילין היקרות נפלה ממקומה מעל ראשי הנוסעים ברכבת והתעופפה היישר אל החלון הפתוח, וממנו אל היער שסביב פסי הרכבת... הערש'ל לא ידע את נפשו. התפילין היקרות עליהן שמר כל תקופת המלחמה והן ששמרו עליו התעופפו להן לאבדון?! הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה הזו, ועל אתר החליט לרדת בתחנה הקרובה ולפסוע לאחור קילומטרים רבים, עד לנקודה בה התעופפה המזוודה. היו מי שניסו להניא אותו מהחלטתו זו, אבל הערש'ל החליט שהוא לא נפרד מהתפילין, ויהי מה. הוא אכן ירד בתחנה, ופתח במסע רגלי בן כמה שעות הליכה, עד שגילה את המזוודה האובדת וחיבק את התפילין שנית...
ואז שוב פתח הערש'ל במסע רגלי אל תחנת הרכבת בה ירד. בהגיעו לתחנה, גילה את אחד מידידיו עומד בה במתח ובחרדה ובוחן את הרכבות הנוסעות. כשידידו הבחין בו – אורו עיניו, והוא ניגש להערש'ל וחיבק אותו בחום. 'חייך ניצלו, הערש'ל!' – אמר בנשימה טרופה, 'באתי לכאן להזהיר אותך, ולבבי כבר היה כבד עליי כי לא ראיתי אותך... מה קרה? למה ירדת?' הערש'ל, לעומתו, תמה גם הוא: ממה ניצלו חייו? מדוע ידידו יצא לתחנת הרכבת להזהירו ומפני מה?! ואז החל החבר לספר, והערש'ל סירב להאמין: רומניה נכבשה אז בידי רוסיה, שנשלטה בידי שלטון קומוניסטי אכזרי ורודף יהדות. למשטרה החשאית נודע על פעליו של הערש'ל, והיא שלחה ניידת משטרה לארוב לו בפתח ביתו, וכשיבוא עם ילדים יהודים אותם הוא מחנך ליהדות – יישלח מיד למעצר ארוך וממושך, עד לכליאה לשנים ארוכות בסיביר הקפואה...
הידיד שהבחין בכך מיהר לתחנת הרכבת המרוחקת קמעא מהעיר, וביקש לתפוס את הערש'ל עוד בדרך ולהזהירו לשוב על עקבותיו ולהימלט. אולם הערש'ל למעשה הקדים לבוא. אם היה נשאר ברכבת בה הגיע – היה מגיע בזמן לביתו, השוטרים היו מניחים עליו את ידיהם האכזריות, וזה היה סופו... כאן התברר כי התפילין הצילו פעם נוספת את הערש'ל, הפעם – בלי שיניף או יניח אותן בכלל. כמעשה פלא הן עפו מחלון הרכבת, ומסירותו ודבקותו של הערש'ל בהן – גרמו לו לסטות ממסלולו המתוכנן ולצאת להביאן. כך ניצל מהבולשת הקומוניסטית הידועה לשמצה!
למותר לציין כי בעקבות זאת הערש'ל כלל לא חזר לביתו. הוא סב על עקביו להונגריה, וממנה היגר לארצות הברית, שם הקים משפחה מפוארת ונפטר בשנת תשע"ג, בגיל קרוב למאה. כל ימיו היה מספר עד כמה התפילין עמדו לו להצלת חייו, בשתי פעמים בהן ראה במו עיניו כי רק התפילין הגנו עליו, כשטבעת המוות כבר נכרכה סביבו! סיפור מופלא זה, כפי שסיפרו גיבורו – הרה"ח רבי צבי אלימלך שונפלד ז"ל, מעורר את הלב: הנה כי כן, באופן מפעים, מי שהתמסר לתפילין, מי ששמר עליהן, מי שלא ויתר על הקשר עימן – זכה כי התפילין שמרו עליו, הגנו עליו, לא נתנו לו לאבד את חייו! באופן ניסי ופלאי, גם בלי להניח אותן בכלל, פעמיים עמד כח התפילין למחסה ולמגן!
