הוא תופס בכוח את הסורג וצורח באימת מוות
את השנתיים הללו צלחנו בשלום, בחסדי השם, וביום אחד הגיעה אמא שלי לביקור שגרתי. "איפה מרדכי?" היא אחזה בידיה את מטבע השוקולד וחיפשה את הנמען. "מרדכי?" העברתי מבט מהיר סביב, הילד איננו. "מרדכי???" אוטומטית רצתי בין החדרים, פתחתי חלונות והבטתי החוצה. מרדכי לא היה שם. חזרתי אל הסולם, מוצאת את מרדכי מרוח בשוקולד ואת אמי מביטה בי בחרדה, "את בסדר?". "אני חושבת שכן", נבוכותי, "רק בדקתי שהוא לא נפל מהחלון…". אמי הביטה בי שוב, "נפל מהחלון? את - את בסדר?". הסמקתי מאוד.
את הדירה קנינו כמות שהיא, משופצת ברמה סבירה, גדולה מספיק ומוארת, רק סורגים לא היו בה. "בהזדמנות ראשונה נתקין סורגים" הבטחנו לעצמנו. להבטחה לא היה תאריך פירעון.
קניית הדירה הכניסה אותנו לביצת חובות מפלצתית. הוספתי משמרות, ניסינו לחסוך ואת היומיום הצלחנו לשרוד איכשהו, חיכינו ליום שבו ירווח לנו מספיק בשביל להניח כמה אלפים בצד, ובינתיים הזהרנו, שמרנו, עקבנו ודאגנו בלי הפסקה. נכון שלחלונות היה התקן נעילה שמנע מילדים את האפשרות לפתוח, נכון שהקטן שלנו, בן הארבע, כבר צבר מספיק שכל כדי להבין שלא משתלם לשבת על אדן חלון לא מסורג, ובכל זאת… שנתיים. שבע מאות ימים של חוסר שקט. ימים שבהם כל שקט חביב הופך למאיים, שהיעדרו של ילד לשתי דקות מזניק אותנו אל החלונות, בהצצה חרדה החוצה, שמא… תפילה בלתי פוסקת לאדון הכול שישמרנו.
את השנתיים הללו צלחנו בשלום, בחסדי השם, וביום אחד הגיעה אמא שלי לביקור שגרתי. "איפה מרדכי?" היא אחזה בידיה את מטבע השוקולד וחיפשה את הנמען. "מרדכי?" העברתי מבט מהיר סביב, הילד איננו. "מרדכי???" אוטומטית רצתי בין החדרים, פתחתי חלונות והבטתי החוצה. מרדכי לא היה שם. חזרתי אל הסולם, מוצאת את מרדכי מרוח בשוקולד ואת אמי מביטה בי בחרדה, "את בסדר?". "אני חושבת שכן", נבוכותי, "רק בדקתי שהוא לא נפל מהחלון…". אמי הביטה בי שוב, "נפל מהחלון? את - את בסדר?". הסמקתי מאוד.
חדות ההבנה של אמא שלי היא מן המפורסמות והיא זו שגורמת לה לשלוח מבט אל החלון, אל מרדכי ואלי. "לא תשים דמים בביתך הוא איסור גמור מן התורה" היא אמרה לי בשקט, בפליאה. לא היה לי מה לומר. בערב, כשהשמעתי לבעלי את עיקרי הדברים הוא תפס ראשו בין ידיו, "היא צודקת", הפתיע אותי, "זו הלכה מפורשת. כבר היום אני מזמין סורגים ומסיים את הסיפור". "ו...כסף?" לחשתי. "יהיה בסדר, אני יודע על מפרזל עצמאי שמתקין בזול. זו לא חברת סורגים מוכרת, כך שנגיע לחצי מחיר ואת זה ברוך השם יש לנו". וככה הזמנו סורגים דקורטיביים, מפותלים בעדינות ושבוע אחר כך כבר היה הבית מסורג כהלכה.
כולי אושר ושחרור, בדרך למכולת. כבר שנתיים שלא יכולתי לצאת לגיחה פשוטה אל המכולת ועכשיו אני יכולה לצאת בפשטות, לסגור מאחורי את הדלת ולדעת שהכל בסדר! אני הולכת בנחת, מתענגת על השלווה הזו שאבדה לי לשנתיים, בוחרת את השוקולד הרצוי, משלמת, ובצעד קליל מבצעת את הדרך חזרה. משהו טורד את השלווה. צרחות אימים שנשמעות מאחד הבית הסמוכים. "אמאאאאאאאא!" ושקט.
אני נחפזת אל מקור הקול, מין מחשבה חצופה מתעקשת לבשר לי שלפחות אני יכולה להיות רגועה שהצרחות לא מגיעות מהבית שלי. כשאני מאתרת את מקור הקול, העולם מסתחרר מול עיניי בטירוף, כי מהחלון המסורג שלי משתלשל גופו של ילד. הוא תופס בכוח את הסורג וצורח באימת מוות, ראשו תלוי ועומד על בלימה. אפילו זמן להתעלף אין לי.
טסה במדרגות דוהרת אל החדר, מוצאת את מרדכי יותר בחוץ מאשר בפנים, ידיו תופסות בחרדה את הברזלים, וכשאני מושיטה יד לתפוס אותו הוא מרפה בבת אחת. הצילו!!! עומדת בחדר, ידיי תופסות בכוח את כתפיו של מרדכי.
החלון גבוה, אני לא מוצאת כוחות. כמה שניות אוכל להחזיק אותו, עשר? חמש עשרה? הרחוב ריק. מהחדר נשמע צחוק עליז של מירי עם קבוצת חברות. אני צועקת אליהן ויודעת שאם הן לא שומעות את צרחות של מרדכי גם לי אין סיכוי. מביטה בשעון השעה 15:55, בעלי כבר יצא, מאין יבוא עזרי??? מרדכי קולט את אחיזתי הנואשת ואת ידיי חסרות האונים ומחדש את צרחותיו. אני בוכה בהיסטריה, מגבירה את חרדתו.
בראשי מתחילה ספירה אכזרית לאחור עשר, תשע, שמונה. אני נושמת בקושי, מרגישה שאפילו עד האפס אין סיכוי שאני מגיעה. שבע, שש. מרדכי מיטלטל בפחד פראי, כתפו נשמטת ואני תופסת בכוח בחולצתו, קש בידיו של טובע. חמש, ארבע, שלוש ופתאום – פתאום הוא בידיים שלי, חבוק בין זרועותיי. איך הגיע לשם? אני הוצאתי אותו? אני? כן. אין דרך להסביר איך הגיע מרדכי לידיי ושנינו על הרצפה באפיסת כוחות, חבוקים ובוכים. מלאכים הרימו אותו ונתנו אותו בידיי, החזירו אותו ממוות לחיים. מנפילה שתי קומות החוצה אל ידיי הבטוחות.
דקות ארוכות אחר כך אני מתרוממת, מנסה להביא איך קרה הדבר הזה. סורגים יפים, עדינים, מרווח נאה בין מוט אחד לרעהו, ומרדכי רזה כל כך… עד היום הזה שמרתי, נזהרתי, והזכרתי לעצמי שהשם הוא השומר עלינו ועם הסורגים החדשים אבד הביטחון ואיננו.
ובא הנס העצום הזה לדחוף אל ליבי את המסר הקיומי ששכחתי. אם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר. בעלי חוזר בערב, מוצא חלונות נעולים ואישה שעוד לא חזרה לעצמה. "אין לי מושג איך הוא יצא מהחלון אל הידיים שלי, קרה נס מעל הטבע"… אני מספרת ושוב בוכה. בעלי יוצא אל זירת האירוע, מודד את המרחק בין המוטות, מודד את היקף גופו וראשו של מרדכי, ונחרד. "האמת" הוא אמר "זו רשלנות שלנו וכמו שאומר הפתגם: על זול משלמים ביוקר. היינו צריכים ללכת על מתקין מוסמך ובעל תו תקן חוקי, כנראה תו התקן לא נועד רק בשביל להרגיז…".
הוא מטייל בין הסלון לחלון, "זה הזוי! לא היה דבר שימנע ממנו ליפול. למה מגיע לנו הנס הזה, זה מה שאני לא מצליח להבין". אני מגחכת. "אפילו לתרום לקופה צדקה לא היה לי שכל באותן שניות. חבל, 'קופת השכונה' הפסידה סיפור טוב". "מה אמרת?!" בעלי מזנק. "אני יודע! רגע לפני שנכנסתי לכולל ביקש ממני אברך עזרה למשפחה שאני מכיר. סירבתי. ידעתי שאת המעשרות של החודש כבר תרמנו לקופה השכונתית.
אבל שתי דקות אחר כך החלטתי שעל אף שגם לנו לא קל עכשיו – אני לא יכול לעבור על סיפור כזה בלי לתת משהו". "רגע לפני שנכנסת לכולל!". "כן" הוא תמה, מה עניין שעה לתרומה?! "15:55, נכון?!". נכון. זו השעה שבחרה יד ההשגחה לשלוף את מרדכי מגורל נורא, זו השעה שבה בחר אבא שלו לתת לפנים משורת הדין... עשרים וארבע שעות לאחר מכן כבר הותקן מוט בטיחות לרוחב החלון, על אף שמרדכי לא מהין לשבת על סורג משום סוג. חלף זאת הוא זוכה להתלוות אלי בכל הגיחות למכולת, ובכל פעם שאני מחזיקה בידו הקטנה אני נושמת עמוק ומרגישה את החופש הזה, להיות חבוקים חזק בידיו של הקדוש ברוך הוא, תלויים בחסדיו, תלויים ומודים...!
