אשתי יצאה לטייל אתו, והגיעה למבנה של מכון הלב, שם חיכו עשרות אנשים לתורם. היא טיילה עם הילד, ולפתע הוא התחיל להקיא.
"איך את מתנהגת?" היא קראה לעבר אשתי, "איזו אמא מזניחה שאת! נותנת לילד שלך להקיא בלי לטפל בו! ראיתם מה זה?" היא צעקה עוד פעם ועוד פעם, לעיני עשרות בני אדם שגדשו את האזור. אשתי לא ידעה היכן לשים את פניה. היא הרגישה שדמה נשפך כמים, וכמו הארה משמים הבזיקה בה. עכשיו זה זמן גדול! תבקשי!
מה תבקש? היא בעצמה לא ידעה מה לבקש מבורא כל עולמים, ורק אמרה מלב נשבר ונדכה, מעומק העלבון והצער: "ריבונו של עולם, תשלח לנו ישועות גדולות! ישועות גדולות!" זה מה שהיא ביקשה: "ישועות גדולות!"
זכינו לכמה ילדים בריאים, ובילד אחד חכם וחמוד הסובל מבעיה רפואית של אי ספיקת כליות. כליותיו אמנם עובדות, אך הן פועלות ברמה של עשרים אחוז בלבד. כדי להתמודד עם הבעיה, הוא מטופל בתרופות וזקוק לטיפולים שונים.
אחת מתופעות הלוואי של מחלה זו היא חוסר תיאבון חמור והקאות. כשהילד הגיע לגיל שנה, הוא הפסיק לגמרי לאכול דרך הפה. רק מים הוא הסכים לשתות. בלית ברירה התקינו לו פג – האכלה ישירה לתוך הקיבה, אך יחד עם זאת הוא המשיך לסבול מהקאות. אם קרה שהוא התגרה מדבר מאכל וטעם משהו, אחרי זמן קצר הוא היה מקיא כמויות גדולות, של כל מה שנכנס לגופו בשעות האחרונות.
ביום חמישי כ"א באדר ב' תשפ"ב, שהתה עמו אשתי בבית החולים, משום דלקת ריאות שעבר. הוא היה אמור להשתחרר באותו יום, אבל השחרור התעכב מפני שחיכו לתוצאות חוזרות של בדיקות הדם. אשתי יצאה לטייל אתו, והגיעה למבנה של מכון הלב, שם חיכו עשרות אנשים לתורם. היא טיילה עם הילד, ולפתע הוא התחיל להקיא.
היא הכירה את התופעה ולא התרגשה. כאשר ההקאה מתרחשת, אין מה לעשות.
צריך לחכות שהכול יצא, ואז להחליף לו בגדים. הילד הקיא והקיא, ואשתי פשוט חיכתה לשלב הבא. אמנם המראה אינו סימפטי בכלל, אבל זאת היא השגרה שאנחנו מכירים.
בין הממתינים היתה אישה, שלא יכלה לשאת את המראה הזה. היא לא הבינה שלפניה ילד חולה, שהקאה אצלו היא תופעה קבועה. היא ראתה ילד מקיא, שכואב לו ומלוכלך לו, ולידו עומדת האישה שמכונה אמא שלו, ואינה עושה דבר.
"איך את מתנהגת?" היא קראה לעבר אשתי, "איזו אמא מזניחה שאת! נותנת לילד שלך להקיא בלי לטפל בו! ראיתם מה זה?" היא צעקה עוד פעם ועוד פעם, לעיני עשרות בני אדם שגדשו את האזור. אשתי לא ידעה היכן לשים את פניה. היא הרגישה שדמה נשפך כמים, וכמו הארה משמים הבזיקה בה. עכשיו זה זמן גדול! תבקשי!
מה תבקש? היא בעצמה לא ידעה מה לבקש מבורא כל עולמים, ורק אמרה מלב נשבר ונדכה, מעומק העלבון והצער: "ריבונו של עולם, תשלח לנו ישועות גדולות! ישועות גדולות!" זה מה שהיא ביקשה: "ישועות גדולות!"
ביום ראשון הבא, הילד מבקש אוכל. הוא מקבל. הוא בולע. עוברות שעה ושעתיים, והוא לא מקיא. בהמשך היום הוא טועם עוד משהו, והוא לא מקיא.
הילד התחיל לאכול דרך הפה! אנחנו עומדים ומשתאים ומודים לה', ולא יודעים איך 'לאכול' את זה. הילד שלנו, שהרגיל אותנו ללכת אחריו ולנגב ולהחליף לו בגדים, ושוב ושוב להתמודד עם הריח ועם הלכלוך, הפסיק עם כל ה'הצגה' הזאת.
אין הקאות! אמנם הוא עדיין צריך ישועה גדולה, עדיין מחכים שיאכל יותר עד שיאכל לגמרי כאחד האדם, ואנחנו מקווים שבזכות החיזוק שיקבלו קוראי העלון, תהיה לו רפואה שלמה, אבל התפנית הגדולה לטובה אירעה אז, ביום ראשון כ"ד באדר ב'.
האם היתה זו דווקא התפילה שבאותם רגעים, שבקעה רקיעים? ואולי היתה זו התפילה מיום הפורים, שהיה רק כמה ימים לפני כן? כדי להאיר לנו כי אכן התפילה שבאותם רגעים התקבלה, אכן זכינו להארה נפלאה נוספת.
בי"ד בכסלו זכינו לחבוק תינוק, בן בריא ושלם. הברית היתה בכ"א בכסלו תשפ"ג, תשעה חודשים מיום ליום, מאז אותה שוועה אמתית מעמקי התהום, מיום כ"א באדר ב' תשפ"ב.
אכן. זכינו לראות ישועות גדולות.
