אינני מעז לדמיין את האסון הנורא שעלול היה להתרחש

אינני מעז לדמיין את האסון הנורא שעלול היה להתרחש, לו לא הייתי יוצא מהמטבח. בפרט כשבדרך כלל בימי שני בשעה הזאת, אני עומד ליד הגז ומטגן בצל על האש הסמוכה. וכשמכמה סנטימטרים בודדים ליד, ניתזים מים רותחים בעוצמה אדירה, פיסות שעועית בלתי מבושלת חובטות בכל הנקרה בדרכן, וסיר מלובן כבד מברזל יצוק נוחת כמו טיל בלי אבחנה...

המעשה הוא סיפורו של ר' מנדל, אברך משי בעל לב זהב, צנוע במיוחד שאינו חפץ בפרסום שמו המלא, וכך הוא מספר:

אני מתפרנס מעבודה במטבח שמבשל אוכל לכבוד שבת, המופץ בחנויות רבות ברחבי הארץ. מדי יום אני עובד כחמש עד שש שעות. סדר יומי מתחיל בשעה שש בבוקר, אז אני לומד שעה לפני התפילה. מתפלל בשעה שבע, ובשעה תשע מתחיל את העבודה.

ביום ראשון בשעה עשר בבוקר היה עלי לצאת מן העבודה כדי לקחת את בני למטפלת. אחרי שהוא הופקד בידיה כראוי, החלטתי להאריך מעט את הדרך לעבודה, בהליכה מכיוון אחר ברחוב שאיני רגיל ללכת שם, סתם כך, כדי לשאוף קצת אוויר. באותה דרך אני פוגש יהודי יקר שמוכר לי מבית הכנסת. הוא כבר מחתן ילדים. איני זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שפגשתי אותו ברחוב, הרי איני רגיל ללכת כאן. בירכתי אותו ב'צפרא טבא', והבחנתי שהוא סוחב את הרגל בצורה קצת משונה. "קרה משהו ברגל?" שאלתי.

"כן. יש לי שושנה ברגל, וקשה לי מאוד ללכת. כבר כמה ימים שלא יצאתי מהבית. היום אני כבר הולך לתפילה, אבל עדיין צריך רפואה שלמה. הבעיה היא", הוסיף היהודי ושיתף אותי, "שאני רגיל לאסוף צדקה בבתי כנסת אחרי התפילה, וכבר כמה ימים שלא עשיתי את זה. תוכל לאסוף צדקה במקומי?"

אמרתי לו שאני ממהר לעבודה. יש לי סדר יום קבוע, ואיני יכול לצאת סתם כך לשעה של סיבובים. הוצאתי מכיסי חמישים שקלים לצדקה, והרגשתי מצוין עם עצמי. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות, וגם נתתי סכום נכבד לצדקה.

אני חוזר לעבודה, ורגע לפני שאני ממשיך בעבודות, אני מדליק את הנגן כדי לשמוע שיעורי תורה. זהו מנהג קבוע אצלי, שעליו אני ממליץ לכל אחד. יש לי הרבה חברים שהשתכנעו והחלו לעבוד בצורה כזאת. בזמן שעוסקים במלאכת כפיים, הראש פנוי, ומה יותר טוב מלשמוע אז דברי תורה? הקב"ה שלח לדור שלנו כל כך הרבה שיעורים יפים ומשיבי נפש, שצריכים רק ללחוץ ולהקשיב. אחד מהשיעורים שאני שומע בקביעות,

הוא שיעורו של הגאון ר' שמעון שפיצר שליט"א, ב"אור החיים" הקדוש.

הקול שלו מתפזר בחלל המטבח, ואני שומע את ר' שמעון מצטט את ה"אור החיים" הקדוש מפרשת וירא. הוא מדגיש שזה "אור החיים" מאוד יסודי ביהדות.

בפרשה מובא שאבימלך לקח את שרי, וכעונש על כך סבלו כל בני ביתו מעצירת נקבים. אבימלך ביקש מאברהם אבינו, שיתפלל עליהם שיתרפאו, ואכן תפילתו הועילה. מיד לאחר אותו מעשה נפקדה שרי, עוד לפני שהתרפא אבימלך, וזה מה שמפרש רש"י: "וה' פקד את שרה" – למה נכתבה הפרשה של הפקידה של שרה, אחרי הסיפור של אבימלך? ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה.

שואל ה"אור החיים" הקדוש: לפי סדר המאורעות נראה שאם לא היה כל הסיפור של אבימלך, אברהם אבינו לא היה נפקד בבנים. מה שלא מסתדר עם זה שהקב"ה כבר הבטיח זמן רב קודם לכן, שיהיו לו ילדים.

אלא, אומר ה"אור החיים" הקדוש, שאין כאן שום סתירה. יצחק אבינו נולד כי הקב"ה הבטיח בן לאברהם, אבל הקב"ה רצה לזכות את אברהם במצווה שיש בסגולתה להביא ילדים, ולכן הקב"ה הביא את מעשה אבימלך, כדי שאברהם יתפלל עליו, וזכות זו תעמוד לו וייוולדו לו בנים.

ואומר ה"אור החיים" הקדוש בלשונו: "כי כשירצה ה' להיטיב, יזמין המצווה שסגולתה היא הטובה המבוקשת". זאת גם הסיבה שרק במעשה אבימלך עצר הקב"ה את כל בני ביתו, בעוד שאצל פרעה, כשהתרחש מעשה דומה, הקב"ה לא עצר אותם, אלא הביא להם נגעים גדולים, כי במעשה אבימלך רצה הקב"ה שאברהם אבינו יתפלל עליהם שיפתח להם את העצירה, וכך ייפקד אברהם אבינו בבן.

ר' שמעון הרחיב שם בשיעור, שלפעמים הקב"ה רוצה להביא טובה על האדם, ולכן הוא מזמן לו מצווה שיש בה את הסגולה של הישועה, כמו צדקה או כל מצווה אחרת, והאדם צריך שכל, להבין שנפלה לידיו הזדמנות פז ולא לדחות את המצווה, אלא לקחת אותה בשתי ידיים.

אני שומע את הדברים האלה תוך כדי העבודה במטבח, ואומר לעצמי שבדיוק היום ארע לי ממש דבר מעניין ולא רגיל, שיהודי ביקש ממני שאלך במקומו לזכות יהודים במצוות צדקה, ואני דחיתי את זה. אין ספק שמשמים זימנו לי עכשיו שאשמע את השיעור, כדי שאבין שקיבלתי פה הזדמנות מיוחדת. שלחו לי מצוות צדקה, ואני צריך לתפוס אותה ולא להתחמק ולומר שכבר נתתי חמישים שקלים. מחר – כך החלטתי – אני הולך לאסוף כספים במשך שעה לצורכי צדקה, כמו שאותו יהודי ביקש ממני. אעזוב את העבודה למשך שעה אחת, ואחזור הביתה שעה אחת מאוחר יותר.

למחרת, ביום שני, זכרתי היטב מה שקיבלתי על עצמי, וחישבתי מתי יגיע הרגע המתאים שבו אוכל לצאת לאסוף צדקה. בשעה תשע הלכתי למטבח, והעמדתי סיר ענק של שעועית לבנה מהסוג הגדול, מה שנקרא 'בובעס'. אני שופך לתוך סיר לחץ עשרים קילו שעועית, ממלא אותו בשבעים

וחמישה ליטר מים, ומחכה שהוא ירתח. בישול של שעועית בסיר רגיל אורך חמש שעות. בסיר לחץ זה אורך בסך הכול שעה וחצי. הפעולות סביב הבישול, ההרתחה וההנמכה של האש, הן כמעט אוטומטיות אצלי. כבר ארבע שנים שאני עושה את זה בכל יום שני.

גם היום עשיתי הכול כמו תמיד, ואז, בשעה 9:30 , אחרי שהנמכתי את האש, אמרתי לעצמי שאין שום בעיה לצאת מהמטבח ולחזור בעוד שעה.

השעועית תתבשל בנחת, ואני אצא למלא את הבטחתי, לאסוף כסף לצדקה.

יצאתי לבית הכנסת ועברתי משטיבל לשטיבל להתרים יהודים טובים.

בקשתי מחבר שיעזור לי וידבר כמה מילים לציבור, והקב"ה עזר וברוך השם תוך שעה אחת נאספו כמה מאות שקלים למען עניי עמך בית ישראל, שיהיה להם כל צרכיהם ברווח גדול. השמחה שלי הייתה כפולה: זכיתי גם לאסוף צדקה וגם לשמח את אותו יהודי יקר, שהיה לו כל כך אכפת שאינו יכול לעשות זאת בעצמו.

בשעה עשר וחצי נכנסתי בחזרה למטבח. הייתי המום מהמראה שנגלה לעיניי. ריח מוזר היכה באפי. כל הרצפה הייתה מוצפת מים, זרועה שעועית, וסיר הלחץ הענק שרוע מפוצץ על הרצפה. הסיר הזה כל כך כבד, שאין שום סיכוי שאדם אחד ירים אותו. כשרוצים להסירו מהכיריים, חייבים שניים כדי להתמודד עם המשקל שלו, וכאן הוא צנח על הרצפה מעוצמת ההדף של ההתפוצצות.

אינני מעז לדמיין את האסון הנורא שעלול היה להתרחש, לו לא הייתי יוצא מהמטבח. בפרט כשבדרך כלל בימי שני בשעה הזאת, אני עומד ליד הגז ומטגן בצל על האש הסמוכה. וכשמכמה סנטימטרים בודדים ליד, ניתזים מים רותחים בעוצמה אדירה, פיסות שעועית בלתי מבושלת חובטות בכל הנקרה בדרכן, וסיר מלובן כבד מברזל יצוק נוחת כמו טיל בלי אבחנה...

אם אני הייתי שם...

אבל ה' ריחם עליי ושמר עליי. הפח נשבר ואני נמלטתי. הוא שלח לי את היהודי שפגשתי יום קודם לכן, ואת השיעור המאלף של ר' שמעון שפיצר שליט"א. הוא שלח לי את דברי ה"אור החיים" הקדוש, ונתן בידי שליחות מיוחדת. כל זה בשביל להציל אותי, שיתקיים בי הפסוק "צדקה תציל ממוות"!

יצאתי להתרים יהודים, וקיבלתי חיים במתנה.

רצתי מיד למסור את כספי הצדקה לאותו יהודי. הוא הודה לי בכל לבו, אבל אני החזרתי לו, "אינך צריך להודות לי. הצלת את חיי!"

(גליון השגחה פרטית)