הפרנסה הבאה על ידי השונאים
הרה"ק רבי יהודה צבי מראזלא זצ"ל היה מפזר ממון רב לצדקה וכמעט לא השאיר לעצמו כלום. לא זו בלבד, אלא מקום של כבוד נתבצר להם לשונאיו ומתנגדיו שהם היו מקבלים ממנו יותר וזוכים לנתינות נכבדות. פעם אחת התמרמרה הרבנית באזנו: "היתכן שאתה מפרנס את שונאיך בהרחבה ולעצמך אינך משאיר כלום, בשעה שמן הראוי היה דווקא להקפיד עליהם ולהענישם על רוע מעלליהם?!".
נענה הרה"ק מראזלא והשיב לה: "אדרבה! אני מחוייב להם הכרת הטוב גדולה. דהנה, מאות אלפים מישראל נוסעים לצדיקים ונותנים להם ממון פדיון נפש, ועל מה ולמה מגיע זאת להם?
אלא הטעם הוא כי כל בנין צריך יסוד שיעמוד עליו ובו תלוי כל קיומו, וככל שהיסוד חזק יותר כך אפשר לבנות עליו בנין גדול יותר, והנה הצדיק הוא יסוד העולם, ובזכותו תלוי קיום כל הברואים, לכן פשוט מדוע נותנים להם ממון".
"אולם" המשיך הרה"ק מראזלא בענוותנותו, "עדיין תמהתי מדוע באים אנשים אלי ונותנים לי פדיון נפש, הלא יודע אני בעצמי שאיני במדרגת צדיק ומדוע אם כן יתנו לי ממון, אלא התבוננתי בזה על פי מה שאמרו חז"ל (חולין פט:) 'אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה', וכיון שאני מעודי סובל בזיונות בדומיה ואיני עונה למחרפי דבר, על כן נמצא שגם לי יש חלק בקיום העולם, ומהאי טעמא נותנים לי אנשים מעות. אם כן נמצא שאני חייב לשונאי הכרת הטוב, שהרי כל עיקר פרנסתי באה אלי רק בזכותם"...
ויש לפרש בזה את המדרש בפרשתן (במדב"ר י"ח, כ) שבמחלוקת קרח ועדתו עלו שמש וירח לפני ה' ואמרו לו: "רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, ואם לאו לא נצא". דלכאורה אינו מובן, אמאי תלו יציאתם לעולם במשה רבינו, ולענינינו יובן, שכל עיקר קיומם תלוי במשה רבינו שהיה בולם את פיו בשעת מריבה. ודו"ק.
