הענין הנהוג בכל ישראל ללבוש בשבת בגדי משי
זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים (יג, נט).
כתב בספר דברי ישראל: הנה לא נזכר בגד משי, משמע שבבגד משי אין מצוי נגעים, ועי' בכלי יקר (פסוק מז) שהרגיש ג"כ בזה.
וזהו הענין הנהוג בכל ישראל על שבת ללבוש בגדי משי, שאין מציאות בו שום נגע וטומאה כלל, וזהו פלא שלא מצינו באומות העולם בכל העולם כולו שיהיו לבושים בבגדי משי, אלא ישראל לבדם לובשים בו והוא מיוחד לבגדי שבת.
מענין לענין באותו ענין: בעיר מונקאטש דר חסיד ישיש בשם ר' הערש פרייפיס ע"ה, במקורו חסיד זידיטשוב, אשר עוד זכה להסתופף בצל הרה"ק רבי אייזיק'ל מזידיטשוב זצ"ל, ובאחרית שנותיו נתקרב אל הרה"ק בעל מנחת אלעזר זצ"ל ממונקאטש. הוא הי' חסיד בתמימות ישרה ולא זז כקוצו של יוד ממסורת אבותיו, והמנחת אלעזר החשיבו מאוד.
ויהי בטרם כבשו הגרמנים הארורים את אונגארן, כבר נשב רוח של אימה בכל המדינה, ולכן החליטו כמה בריונים מזרע ישראל, שאם יתדמו יותר אל הגויים ר"ל, באופן שיהדותם לא תבלוט, עי"ז לא תתעורר עליהם שנאת הגרמנים הטמאים. בריונים אלה תקנו תקנות מעצמם וקבעו גזרות על בני ישראל בעיר, ובין גזירותיהם גזרו, שלא להתהלך בחוצות העיר בשבתות ומועדים במלבושי שויו"ט, כדי שלא להרגיז - כשיטתם - את השכנים הגויים.
רבי הערש הנ"ל לא שם לב לדבריהם, וילך ברחובה של עיר מלובש בבגדי שב"ק כבשנים כתיקונם. כשראהו אחד הבריונים, ניגש אליו וחטף את השטריימל מעל ראשו.
ר' הערש כבר הגיע בעת ההיא לשנת התשעים, אך הוא לא זז ממקומו, וטענה בפיו: "א חסידיש'ער איד גייט נישט שבת אין גאס אן א שטריימל!!". עברה שעה ועוד שעה ועוד שעה, אבל ר' הערש עומד על מקומו.
כאשר ראו הבריונים כי יהודי זקן כמו ר' הערש מתעקש ואינו זז ממקומו, לא היתה בידם ברירה אחרת, ונגד 'רצונם' החזירו לו את השטריימל.
כאשר נגש אותו בריון להחזיר לו השטריימל, רצה להניחו על ראשו בידו השמאלית, צעק עליו ר' הערש: "שייגעץ דו, מיט די רעכטע האנט"...
