חברותא שיש להם קביעות עתים ללמוד תורה בחדר מסוים, ומנין רוצה להתפלל בחדר זה
שאלה:
שני בעלי בתים קבעו לעצמם ללמוד בכל יום חברותא מהשעה שמונה עד תשע בערב. הם חפשו מקום הגון ללימודם הקבוע, עד שאחד הציע להם, הנה ליד ביתכם יש בית כנסת גדול עם ספרים רבים ואין מקום טוב מזה ללימודכם הקבוע, אמנם בבית כנסת זה יש כמה שטיבלאך, והוא שוקק חיים בכל שעות היממה, הן במניני תפילה, והן בשיעורי תורה. אך יש שם חדר אחד פנוי בשעות אלו, ואני מציע לכם לקבוע את לימודכם במקום זה.
השנים התחילו ללמוד במקום זה, ויראו כי טוב, וכך נמשכה לימודם הקבוע בחדר זה זמן רב. אך דא עקא שלפעמים יש למנין מעריב של השעה שמונה וחצי שני חיובים, ולכן הם רוצים לחלק את המנין לשנים, כאשר מנין אחד יתפלל בחדר הקבוע לתפילה, והמנין השני רוצה להתפלל בחדר ששם לומדים החברותא, מאידך החברותא מוחים, וטוענים שהם קבועים כאן, ולכן אין המנין יכול לדחותם.
כעת באים לשאול, א: עם מי הצדק, האם הקביעות עתים של החברותא קודמת, או שמא מנין של עשרה הרוצים להתפלל קודמת?
ב. הם שואלים מה יהיה הדין כאשר התאסף מנין ורוצים להתחיל בתפילה, והיות וכל החדרים תפוסים הם רוצים להתפלל בחדר זה, אך יש להם אפשרות להמתין כמה דקות, עד שיתפנה אחד החדרים ואז יוכלו להתפלל, האם התפילה במנין שלהם, דוחה את הלימוד הקבוע, או שמא ימתינו כמה דקות, והעיקר שהלימוד הקבוע לא יתבטל?
תשובה:
תשובה מסתבר שאם מנין רוצה לבא להתפלל המנין קודם, מכמה טעמים, א. כי יש בזה כח הרבים מט, ומבואר בראש השנה דף יז ע"ב שלציבור יש כח גדול ויכולים לבטל גזר דין גם לאחר שנחתם. ב. שעיקר הבית הכנסת נבנה עבור התפילות ולא עבור הלימוד.
ואף שיש להקשות שלכאורה תפילה היא דרבנן, ובפרט תפילה בציבור שהיא רק מעלה, מאידך לימוד תורה הוא מצוה דאורייתא, אמנם יעוין שנשאל באגרות משה (או"ח ח"ב סימן כז) האם ראוי ללמוד בלילה, למרות שמפסיד בזה למחרת תפילה בציבור, והשיב אף שכתב השו"ע על תפילה בציבור רק לשון 'ישתדל', שמשמע שהוא רק מעלה בעלמא, וגם בגמרא בברכות (דף ח ע"א) איתא שהטעם לתפילה בציבור משום שתפילתו נשמעת ומתקבלת יותר. אין זה רק מעלה בעלמא, שהרי צריך ללכת עבור זה ד' מיל לפניו, ומיל אחד לאחריו, וכיון שחזינן שצריך לטרוח הרבה, מוכרחין לומר שהוא חיוב מצוה על האדם להתפלל בעשרה. וכיון שהוא חיוב מעיקר הדין, הרי זה דוחה את מעלת היחידים הלומדים.
אמנם יש לדון במקרה שיש מנין, ורק שיש חיוב שרוצה לעשות עוד מנין, שאף שלכאורה החיוב צודק, כיון שבית הכנסת נבנה בעיקר לתפילה, א"כ התפילה דוחה את הלימוד, מכל מקום יש לומר לחיוב שגם חסד הוא מצוה גדולה, כדי לא להפריע ללומדים בלימודם, ואם ימתין למנין אחר, או שיתפלל במנין הראשון ויאמר רק קדיש גם זה יהיה לעילוי נשמתו של אביו, ואולי אפילו יותר מהתפילה. ואם החיוב אינו מסכים, מסתבר שהתפילה של הציבור דוחה את הלימוד של היחידים.
לסיכום: א. מעיקר הדין היארצייט קודם, אך ראוי לבעל היארצייט לעשות חסד עם הלומדים, וחסד זה יהיה לעילוי נשמת אביו. ב. מנין שהתקבץ ורוצה להתפלל, דוחה את החברותא.
