האם מותר להפסיק באמצע פסוק ראשון של קריאת שמע כשאינו קורא משום חיוב (כגון בפרשת קרבנות או בקר"ש שעל המיטה)
שאלה:
אדם שאינו חייב עתה במצות קריאת שמע, ועוסק בק"ש בפסוק ראשון בקבלת עומ"ש, אף שאינו מכוין למ"ע דק"ש האם אסור לו להפסיק?
תשובה:
בספרי טעם ודעת על התורה בדברי רש"י פרשת ויגש (מ"ו, כ"ט) דכשיעקב נפגש עם יוסף לא נשקו שהיה קורא שמע, ותמוה אמאי בחר ברגע זו לקרוא ק"ש, ולא קרא קודם לכן או אח"כ, והבאנו דדוקא בשעה זאת שנפגש עם בנו שבא בכבוד מלכות, ויהא לו כבוד רב מאד, חשש שלרגע יסיח דעתו מייחוד השם ע"כ קרא ק"ש, והוכיח הגר"א (ר"ס ס"ו) מכאן כשקוראין פסוק ראשון דשמע ישראל אסור להפסיק כלל אף שבשאר פסוקי שמע מותר להפסיק מפני היראה והכבוד.
ולדברינו יש מכאן ראיה דאף שאינו חייב עתה במצות ק"ש, כל היכא דעוסק בק"ש בפסוק ראשון בקבלת עומ"ש, אף שאינו מכוין למ"ע דק"ש אסור לו להפסיק, כמו הכא שקורא ק"ש לעומ"ש [ולא כקורא בתורה], אף שיצא כבר חיובו, או אינו רוצה לצאת עכשיו, דינא הוא דאין מפסיקין כלל באמצע קבלת עומ"ש, דחפצא דקבלת עומ"ש אינו רק עם קיום מ"ע דק"ש. ומזה נלע"ד דאף באומר פרשת ק"ש בבוקר לפני הקרבנות, כיון שמקבל אז עומ"ש אסור להפסיק, שיש קיום קבלת עומ"ש אף שאינו קורא לצאת לחיובא, וע"כ יש ליזהר אז לכוין כדין ולא להפסיק. [וכדמות ראיה לזה מהא דבפסוק "ד' מלך וגו'" שאומרים ב"יהי כבוד" אין מפסיקין אפילו לקדושה וכמ"ש במ"ב סי' נ"א ס"ק י"ב], וכל זה בפסוק ראשון אבל, אח"כ אפילו בפרשה ראשונה, כשאינו קורא לצאת יד"ח ק"ש, לא יפסיק בחנם, אבל שואל אפילו מפני הכבוד וכמובא בביה"ל סי' ס"ו ס"ה מחידושי הגרע"א.
ונראה מזה שאף שאינו חיוב, כיון שמקבל ע"ע עומ"ש, צריך שתהא כהלכתה בלי הפסק כלל, וכן י"ל דצריך לקבל עומ"ש בכוונה כדין וגם לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כמו אצל יעקב שנזהר שלא להפסיק אף שלא קרא לחיובא. ולפי זה ראוי ליזהר ולהזהיר שכל פעם שאומרים ק"ש לקבלת עומ"ש ד' פעמים ביום (בקרבנות, בברכות ק"ש, במעריב, ועל המטה) ליזהר לכוין בו כראוי שמקבל ע"ע עול מלכותו ית"ש.
והנה ברמב"ם ספ"ד מתפילין מבואר חידוש גדול, דהקורא ק"ש בלי תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו, לא מפני שקרא מצות ק"ש בלי תפילין, אלא תפילין אות וראוי לקבל בו עומ"ש, ולכן מביאו בהלכות תפילין ולא בק"ש, והיינו שמשום התפילין עצמן יש לומר בהם ק"ש.
ולפי דברינו שאפילו קורא ק"ש בלי חיובא יש בזה קבלת עומ"ש וראוי מפני מצות תפילין לומר בו ק"ש, ל"ק מה שהעיר במ"ב (תקנ"ה ס"ק ה') שאומרים ק"ש במנחה של תשעה באב דהוה תורה דאסור, שלפי הרמב"ם מצות תפילין ראוי שתהיה עם קבלת עומ"ש בק"ש, ויש קיום דקבלת עומ"ש תמיד אף שכבר קרא, שפיר כשמניחין תפילין בת"ב במנחה, אף שאין אז המ"ע אומר בו ק"ש שאז, בקבלת עומ"ש דוקא, מצות תפילין כהלכתה, וכן בתפילין דרבינו תם שהח"ס זצ"ל חשש לקרוא אז ק"ש שמא קורא ק"ש בלי תפילין, לדברינו א"ש מה שקורין בהם ק"ש כיון שרצוננו לצאת שיטת ר"ת בתפילין, וכיון שחוששין שבזה הוא דמקיים כראוי מצות תפילין, נהגו לומר בו ק"ש שזהו הידור בתפילין גופא, והיינו שבזה התפילין כמצותה עם קבלת עומ"ש, שצריך לכוין כן בכל פעם ורק באופן זה התפילין כהלכתה וכמ"ש.
ולפי זה יש ליזהר כשאומר ק"ש דקרבנות בבוקר לפני התפלה, ואומר רק פסוק ראשון שמע ישראל או פרשה ראשונה, כיון שעכ"פ אומר דרך קבלת עומ"ש דוקא, יכוין אז להדיא לא לצאת המ"ע, שבסתמא חיישינן כהשיטות שמצוות לא צריכות כוונה ויצא, ואם כן מקיים המ"ע שלא כמצותה, דהיינו מה"ת עם ג' פרשיות דוקא וכמבואר בלח"מ פ"ב דק"ש, וע"כ יש לדקדק ולכוין אז להדיא שאינו רוצה לצאת (ומועיל לרוב הפוסקים, וי"ל דאפילו נימא שבעלמא מכוין שלא לצאת יצא היינו דוקא במצוות מעשיות כמצה ושופר שאמירה לא מבטל מעשה, אבל בק"ש שמצותה אמירה לבד מבטל בזה, ע"ע בדברינו במועו"ז ח"א סי' כ"ו), וצריך לדקדק ולכוין כן, ולגר"א זצ"ל אין לסמוך על כוונה לא לצאת ואפילו פסוק ראשון לא קוראים בקרבנות וא"ש.
ומכל דברינו נראה שאם קורא ק"ש דקרבנות או על המטה ובאמצע פסוק דשמע ישראל רוצה להפסיק ולבטלו לדבר מצוה או רשות, אפילו דעתו שיחזור ויקרא אח"כ ק"ש מתחילה לא מועיל שבאמצע קבלת עומ"ש אסור להפסיק, והיא גופא האיסור.
