האם כוונת טעם המצוה בציצית – מעכבת לצאת ידי חובה אף בדיעבד
שאלה:
האם לפי דברי הב"ח שבמצות ציצית שהתורה כתבה טעם המצוה, צריך לכוון אף ללמ"ד מצוות אין צריכות כוונה, האם בדיעבד שלר כיוון האם יצא ידי חובת המצוה?
תשובה:
ידוע מה שכתב הב"ח (או"ח סי' ח סעי' ז; סי' תרכה סעי' א), שאף שבכל המצוות יוצא ידי חובתו אף אם לא כיוון את טעם המצוה, מכל מקום בשלש מצוות שבהם כתבה תורה 'למען', והם, ציצית: 'לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי' (בפרשתנו טו, מ), תפילין: 'לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ' (שמות יג, ט), סוכה: 'לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם' וגו' (ויקרא כג, מג), הרי מרומז בכתוב שצריך לכוון בשעת קיום המצוה את טעם המצוה.
בדיעבד אם עשה מצוות אלו ולא כיוון לטעם המצוה, כתבו הפרי מגדים (או"ח סי' כה א"א ס"ק ו) והמשנה ברורה (סי' ח ס"ק יט), שגם לב"ח אינו אלא דין לכתחילה, שבמצוות אלו יש לכוון לכתחילה גם את טעם המצוה, אבל בדיעבד גם אם לא כיוון את טעם המצוה יצא ידי חובתו. אך הבכורי יעקב (סי' תרכה ס"ק ג) חולק על הפרי מגדים, ולדעתו מכיון שהתורה כתבה 'למען', הרי התורה מצוה שיכוון, ולכן אפילו בדיעבד לא יצא ללא כונת טעם המצוה. וכן כתב הדרך פקודיך (הקדמה א אות ו).
מדברי הבכורי יעקב (שם, בתופסת בכורים) מבואר, שנקט בפשיטות שענין זה שהמצוות שכתוב בהם 'למען' צריך לכוון הטעם ואף מעכב בדיעבד, אינו רק למאן דאמר מצוות צריכות כונה, אלא אפילו למאן דאמר שבכל המצוות אין צריכות כונה, היינו שאף אם לא כיוון כלל לשם מצוה יצא, מכל מקום במצוות אלו צריך לכוון הטעם, ואם לא כיוון לא יצא. עיין שם היטב.
אולם בלשון הדרך פקודיך שם משמע שזהו רק למאן דאמר מצוות צריכות כונה. שלדעתו הוא פרט בדין מצוות צריכות כונה, שבכל המצוות צריך לכוון לשם חובת המצוה, ובמצוות אלו צריך לכוון גם הטעם, אבל אם בכל המצוות אינו מעכב שיכוון, כל שכן שאין מעכב אם לא כיוון הטעם.
והנה בלשון השלחן ערוך (או"ח סי' ח סעי' ח) מבואר: 'יכוון בהתעטפו, שצונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם'. ומשמע שכוונתו כדברי הב"ח, שמלבד מה שצריך לכוון לקיים מצות ציצית, צריך גם לכוון טעם המצוה משום 'למען תזכרו'.
אמם בביאור הגר"א (שם) כתב על דברי המחבר אלו: 'וכמו שאיתא בנדרים (סב.) עשה דברים לשם פעלם, ולא יהא מאותם שנאמר עליהם (ישעיה כט, יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה'. ולפי דבריו ודאי אין זה דין מיוחד למצות ציצית והדומה לו, אלא דין בכל המצוות. עוד מוכח מדבריו שודאי אין זה לעיכובא, אלא חומרא ומנהג טוב בעלמא.
