אשה שהדליקה נרות שבת אי שרי לבניה הקטנים להמשיך במלאכה
שאלה:
עובדא בא לידי באשה שהדליקה נרות שבת מוקדם וקיבלה שבת, ועדיין לא נכנסה שבת, ונזכרה ששכחה להביא דבר מה וביקשה מבנה הקטן שעדיין לא קיבל שבת, להביאו לה דרך רה"ר.
תשובה:
לע"ד נכנסת בזה לחשש איסור תורה ד"לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך" והיינו שמוזהר שלא לעשות מלאכה ע"י בנו.
שורש הדבר, רש"י פר' יתרו [שמות כ' י'] מביא המכילתא, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, מכאן אמרו קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתת בנו עליו. וכן בחינוך (ל"ב) הביא בשם הרמב"ן שאדם מוזהר על שביתת בהמתו כמו על בנו הקטן, ועוברים בזה בלאו, וכן ברשב"א בשבת קנ"ג. ע"ש, ובשעה"צ סימן של"ד (ס"ק נ"ד) כתב "ולע"ד בדליקת אביו מחוייב אביו מה"ת למחות בידו כיון שהוא עושה לדעתו כדי שלא יעבור על מה שכתוב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך" ע"ש היטב, ואף שבלאו דמחמר בבהמה האיסור הוא דוקא עם מעשה האדם, עיין מ"מ רפ"כ דשבת, היינו דלא שייך גדר איסור לאו דמלאכה בבהמה לבדה, אבל כשנעשית המלאכה ע"י אדם דהיינו בנו עובר תמיד ע"י מעשה הבן לחוד.
ולא נתבאר אם האמא ג"כ נכללת באיסור זה דשביתת בנה, או נימא דדוקא האב מצווה על שביתת בנו שהוא קצת בגדר שלו, וכעין דמצינו בעכו"ם שיכול למכור בניו לעבדים, שהם ברשותו וקנינו, ולכן בישראל אף שאינם קנינו מ"מ הרי הם ברשותו לענין זה דמצווה על שביתתם, וכן מצינו דדמי ולדות לבעל, ולכן אפשר שרק על האב הזהירה תורה ולא את האם. אבל נלע"ד פשוט שהאם מוזהרת בל"ת זה כמוהו, שבשבת אין חילוק בין איש לאשה, וכמו שהאשה מצווה על שביתת בהמתה כמו האיש, ה"ה בזה. וראיה לזה מיבמות עב: דהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים אסור לה לאכול הפסח, ואף שאינה מצווה למול בנה, מ"מ מעכבה בק"פ מפני שהם בניה, והיינו אף שנאמר בפסוק "עבד איש" לענין זה לא ממעטינן אשה, וכ"ש כאן דסתמה תורה בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, וכיון שגם האשה בכלל "אתה" שהשווה הכתוב אשה לאיש לשבת ולכל עונשין שבתורה, ע"כ היא מוזהרת ג"כ מ"ובנך" והיינו בניה, היינו בין האב או האם אסור להם בשבת לעשות מלאכה בבן או בת, וכן פשיטא ליה ל"מנחת חינוך" שם ס"ס ל"ב שהאם מוזהרת כמו האב בל"ת זה.
אמנם בנידוננו יש להסתפק כשקיבלה ע"ע רק תוספת שבת, אי אמרינן שבזמן של תוספת שבת מוזהרת רק על מלאכות שעושה בעצמה שיש בהם איסור סקילה משתחשך, אבל על אזהרת בנך ובהמתך שגם משתחשך אין בזה איסור סקילה אפשר שבזמן תוספת שבת אין מוזהר על כך. וכעין זה איתא במ"א (ש"ה ס"ק י"ח) שאפילו תחומין דאורייתא, בבהמתו אינו מוזהר, דלא הוזהר אלא בל"ט מלאכות שיש בהם איסורי סקילה ולא לגבי תחומין שהוא איסור עשה בלבד, וי"ל דתוספת שבת הוא עשה, ונאסר רק במלאכה שהעושה אותה בשבת יש בה איסור סקילה, ולא במלאכה על ידי בנו שיש בו רק איסור לאו.
מיהו חילוק זה לא מסתבר, ומסברא נראה שבקיבלה ע"ע שבת אזי הקדושה אוסר אותה כשבת עצמה בין במלאכה בעצמה ובין על ידי עבדיה ובניה, ולא דמיא לתחומין דאינו בגדר מלאכה, (ולכן אין בו היתר אוכל נפש ביום טוב), שפיר אין איסור בבהמתו, שאינו בכלל לא תעשה "כל מלאכה" אתה ובנך ובהמתך, אבל בנידון דידן לענין מלאכת הוצאה שהיא מלאכה גמורה, כשהיא נאסרה נכלל בזה גם שלא תעבוד על ידי בניה.
אך מה שיש להסתפק בזה, דבאמת זמן דתוספת שבת הרי בלי שמקבלים תוספת זהו זמן היתר ואינו אסור אלא משום התוספת, ושמא י"ל דכשקיבלה האשה ע"ע תוספת נאסרה התוספת רק עליה עצמה, אבל כלפי בנה הוי כחול, ואיננה מוזהרת בשביתת בנה רק כשנעשית מלאכת שבת על ידו, וכיון שאצל הבן הוא חול, לא נאסרה על מלאכתו בחול. [דומיא דכתב הרמ"א (ס"ס רס"ג) גבי זמן תוספת שבת דאפילו קיבל שבת אין איסור לצוות על מי שלא קיבל ע"ע שבת לעשות בשבילו מלאכה].
ונראה דהנה חקרו האחרונים בשביתת בהמתו אם אצל הבעלים נכנסה שבת ואילו בהמתו נמצאת בחו"ל במקום שאינו שבת כמו באמריקא, אם נאסר בשביתת בהמתו כיון שאצל הבעלים שבת, ולענ"ד נראה לאסור דכיון דאצל הבעלים נכנסה שבת ונהנה הוא ממלאכת בהמתו אסור, ואף שאינו שבת שמה מ"מ נאסר לו לעבוד וליהנות ממעשה בהמתו אף שהיא במקום אחר, שעיקר מלאכת מחשבת דשביתה תלוי בו, ואסור בשביתת בהמתו אף שהיא במקום שהוא חול. ולפ"ז נראה דהוא הדין לענין שביתת בנו תלוי אם אצל האב או אצל האם חל שבת, שאז חייבין לנוח עם הבהמות וקטנים כמותו, ומקרא מלא כתיב בעשרת הדברות בפרשת ואתחנן (ה - י"ד) למען ינוח עבדך ואמתך "כמוך", שתלוי בבעלים של העבד, והוא הדין בבהמה וקטן, וע"ע בדברינו בח"ב סי' קע"ה מש"כ בזה. נמצא לפי"ז דכל שלאב או לאם הוא שבת אסור לצוותו אף על פי שאצל הבן עדיין חול.
ויש לצדד עוד דשמא הוצאה מלאכה גרועה היא, ולדעת ה"פני יהושע" ריש פרק במה בהמה מה"ת אין איסור הוצאה בבהמתו, שרק אדם נאסר במלאכה גרועה זו דילפי' מויעבירו קול במחנה, וכל האיסור בהוצאה והעברה ד"א ברה"ר בבהמתו הוא רק דרבנן, ושביתת בהמתו דאסורה היינו במלאכה גמורה כחרישה וטחינה וכיו"ב, ולפ"ז אפשר דאף לענין בנו לא נאסרה הוצאה כשאינו שבת אצלו אמנם עיקר דברי הפ"י שאין איסור מה"ת בהוצאה בבהמתו חידוש היא, והבו דלא להוסיף עלה, ודלמא רק בבהמה שאינו בגדר מלאכה כלל בבהמה גופא בזה ס"ל שאין איסור הוצאה לבעלים כה"ג, משא"כ בנידון דידן לענין שביתת בנו דהוא שייך לאיסורים דשבת, רק אינו בן דעת, ראוי לאסור בו הוצאה מה"ת כמו לכל ישראל, ועיין בשו"ת חת"ס או"ח בסוס"י פ"ג שמצדד דבקטן העושה ע"ד אביו איכא נמי משום מחמר כמחמר אחר בהמתו [אלא דלהה"מ היינו רק במחמר ממש וכו'].
סוף דבר, הלכה דשביתת בנו ובתו עוממת היא, ואנו מגששים באפילה ולא יודעים גדרי האיסור שלא נתבאר כדי צורך בקדמונים ואחרונים.
ושמעתי על הגרי"ד סולווייצ'יק - הבית הלוי - זצ"ל שהגיע לוורשא וראה שמוציאים בשבת על ידי קטן, וצעק לאסור שמקרא מלא הוא, שיש איסור שבת בבנו ובתו, הרי שהזהיר מכח לאו זה, ואולי סמכו על כך שבזה"ז כרמלית אין בו ששים רבוא ולא אסרו בדרבנן בבנו כמו באיסור תורה, וכמ"ש באור שמח פכ"ב משבת, או סמכו על הפוסקים שהוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רה"ר אין בו איסור מה"ת.
לכן נראה שכל שהאשה קיבלה שבת לא תצוה לבנה קטן לעשות מלאכה שאז הוא עושה בשבילה, ובשבת אם עושה לכל הבית מעצמו, שרי ליהנות ממה שעשה, אבל היכא דעיקר כוונתו רק לאביו ואמו נראה שראוי לאסור, אבל כאן בתוספת שבת שהוא רק מ"ע לבד, הדעת נוטה דאין לאסור בדיעבד כמעשה שבת כשעשה הבן מעצמו אף דהיא לדעת אביו היינו דניחא ליה, כשהוא בזמן תוספת שבת כשהביא הבן, משא"כ בשבת גופא אף שהביא לו קטן מעצמו, מ"מ אם הוא לדעת אביו הואיל ועבר בלאו ראוי לאסור גם בדיעבד וכמש"נ.
ונראה מדברי שעה"צ הנ"ל (של"ד) שאפילו האב לא ציוה רק ניכר שהבן עושה המלאכה לאביו, עובר האב בלאו אי לא מוחה בו, ולפי זה צידדתי במקרר שנדלק אור בפתיחתו, ושכח לנתק האור מלפני שבת, שיש איסור תורה דמבעיר בפתיחה, אם בנו רוצה לפתוח המקרר רק לצורך אביו ואמו, צריך למונעו אף שאין הבן יודע שידלק עי"ז אור וחסר מלאכת מחשבת, מ"מ בנו בזה כבהמתו דמי ולא צריך מחשבתו כלל, דהואיל והאב יודע שיש במעשה זה איסור עובר האב, ואפילו כוונת הבן לפתוח בין לצרכם בין לצורך אחרים, לדברינו לעיל תלוי בעיקר הכוונה שלזה מתכווין, ואם כוונתו לאביו ואמו חייבין מה"ת למונעו וכמ"ש.
ויש לדון באופן שהבן לוקח סידור לבית הכנסת בשביל עצמו, אי מותר לאב להוסיף גם הוצאה לצורך האב, אי שייך בזה איסור ריבוי שיעורים שהרי לבן הותר ליקח לצורך עצמו, ובהותרה שרינן ריבוי בשיעורים כמבואר בר"ן פ"ב בביצה, או באמת לא חשיב הותרה לבן אלא רק לא מחינן בו, דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, ואי מוציא גם עבור האב חייב למחות שהאב עובר בלאו, ומסתברא שאפילו הותרה לקטן עצמו, איסור הוצאה הותרה רק לגבי עצמו. ולא לגבי אביו, דכלפיו נחשב זה למעשה איסור, שלא הותרה לגביו מעולם, ולכן לא הותר להוציא עבורו, וצ"ב.
אמנם עיקר חידוש הגר"ח מבריסק הנ"ל (מובא בשו"ת אחיעזר ח"ג סימן פ"א ס"ק כ"ג) שחידוש התורה שמלאכת בנו בשבת אסור אינו כמו איסור "לא תאכילום", אלא נעשה כאיסור שבת, וחמור כע"ז כמבואר ביבמות ו. דמחמר חמיר ופירש רש"י כע"ז, והוא הדין אם עשה מלאכה בשבת ע"י בנו, (ויש שמועה שהגר"ח היה נזהר בנגיעת יין של מי שמוציא על ידי בנו, וצ"ב דכיון דלא משמע דליהוי איסורא ושוגגים באיסור לא נפסל לעדות וכ"ש שיהא עי"ז יינו כיין נסך), אבל נראה שזהו דוקא במחמר שעושה מעשה בגופו, אף שאינו אלא בלאו חמור כע"ז, אבל בשביתת בהמתו בעלמא, או בשביתת בנו קטן דאיהו לא עביד מעשה לא נעשה בזה כעובד ע"ז. ודו"ק היטב בכ"ז.
היוצא מדברינו שאם האיש או האשה קיבלו שבת ראוי לחשוש לאיסור תורה שבנם לא יעשה מלאכה עבורם. (ולא נתבאר אצלי בבנו גדול, שבמילה דעת הרבה פוסקים שאפילו הוא גדול לא נפטר אביו מחיובו, שנשאר בנו אף שמחוייב בעצמו, וכן בת"ת האב חייב ללמדו עד שיידע התורה ואף כשהבן גדול נשאר בנו, וחייב ללמדו. ואולי גם לגבי איסורי שבת אף שגדול ומוזהר בעצמו באיסורי שבת, נשאר על הבן האיסור המיוחד לעשות לאביו, והיינו שלא יהנה האב ממנו ממלאכתו עבורו, אבל הפוסקים סתמו דהאיסור בשבת בבנו קטן דוקא, ונראה שיש לחלק וס"ל דלענין האיסור בשבת דכלליה בהדי דברים שהם ברשותו כעבדו ואמתו מיסתבר לן דהיינו בקטן שחשיב ברשותו. וכה"ג באיסור לא תאכילום נקטינן דהיינו בקטן דוקא (עי' במ"ב סי' שמ"ג סק"ד) משא"כ לענין ת"ת ומילה בנו גם גדול במשמע וכמ"ש).
