ת"ח בהכרעת איסור והיתר לעצמו

בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג יו"ד סי' שעד נשאל במעשה שהיה שהתעוררה שאלה של ספק טריפה ונחלקו מורי ההוראה שבעיר בדינה, אחד אוסר ואחד מתיר, ומורה ההוראה השלישי היה בעל הבהמה והוא הכריע כדעת המתיר, ונשאל אם יש להתיר אותה בהמה מדין יחיד ורבים הלכה כרבים, או שמא כיון שהמכריע הוא בעל הבהמה נוגע בדבר הוא ואין הכרעתו הכרעה.
והביא ראיה ממה שאמרו בסוגייתנו, אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הוראה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעים לו, ואם לאו אין שומעים לו. וכתבו התוספות (ד"ה אם, שזהו דווקא כשהוא עצמו צריך לאותה הוראה, כמו בנידון סוגייתנו, אבל אם אינו צריך לאותו דבר הוראה, שומעים לו אף שלא אמרה עד שעת מעשה. וכתב הב"י (יו"ד סי' רמב ד"ה בפרק הערל בשם רבינו ירוחם (אדם וחוה נתיב ב סוף ח"ה בשם הרמ"ה, שלא אמרו דין זה אלא דווקא בדורות הראשונים שהיו לומדים הגמרא בעל פה, אבל עכשיו שאין יכול להורות אם לא שיהיה לו עיקר בגמרא, אפילו אם לאחר מעשה אמרה נאמן, כיון שמביא ראיה לדבריו מן הגמרא. והרא"ש כתב שיש לומר שגם בזמן הזה שייך דין זה שאין שומעים לו, והוא בכל מעשה שבא לפניו ואינו מפורש בגמרא אלא שמדמה דבר לדבר, ויש לחשוש שמדמה בדבר שאינו דומה. וכתב רבינו ירוחם שנראה שאם הדין הוא פשוט במשנה או בגמרא או בפוסק אחד או בשום גאון או מגדולי האחרונים, אין לחשוש לכל זה ונאמן, עיין שם.
וכתב בשואל ונשאל שיש לעיין במה דברים אמורים, אם במקום שיש מורי הוראה אחרים, והנוגע בדבר הבא להתיר סומך בהיתרו על אותה הוראה שהורה תלמיד חכם אחר, מה שייך לומר על דבר פשוט בגמרא או פוסקים לשון נאמנות, הלא על כיוצא בזה אמרו נביא הספר ונראה מה כתוב בו. ואם ראה המורה השני שדבר זה פשוט הוא, אם כן אין אנו סומכים כלל על התלמיד חכם הנוגע בדבר. ואם מדובר שאין שום מורה אחר אלא רק תלמיד חכם זה, מה שייך לומר נאמן, שהכוונה בזה שאנחנו מאמינים אותו, הלא הוא עצמו המורה ואינו תלוי בזה שאנו מאמינים לו או אין מאמינים לו. וכתב שצריך לומר שדברי רבינו ירוחם אמורים כשאין אותה הגמרא או הפוסק לפנינו, וכיון שאמר הוא שכן כתוב בפשיטות בגמרא או בפוסקים אין חוששים שמדמה דבר לדבר, מפני שבאופן זה העתיד להתגלות הרי הוא מדייק היטב, ולא יאמר רק מה שכתוב בפשיטות שם. ועוד יש לומר שמדובר כשהוא עצמו המורה, ואף על פי כן אם הדבר פשוט ומפורש בגמרא או בפוסקים רשאי להאמין לעצמו ולהורות גם במה שהוא שלו, אבל אם הדבר אינו פשוט אלא שהוא מדמה דבר לדבר, יש לו לחשוש שמא טועה הוא בדמיונו, שמתוך שהוא נוגע בדבר יש לו לחשוש שנסתם ממנו הדמיון הישר ומדמה בטעות. ובאופן שלישי יש לומר שמדובר כשאין מורה הוראה אחר זולתו, אלא כמה תלמידי חכמים פשוטים שאינם ראויים להוראה בדברים התלויים בעיון ודימוי דבר לדבר, ובאופן כזה אם הדבר מפורש יש להם לסמוך להתיר אף על פי שהוא נוגע, אבל בדרך דימוי חוששים ואינו נאמן. וכתב שהפירוש הראשון נראה יותר נכון.
והנה הרמ"א (יו"ד סי' רמב סל"ו פסק שהתלמיד חכם שאמר הלכה בדבר השייך לו, אם אמרה קודם מעשה שומעים לו, ואם לאו אין שומעים לו, ודווקא שאמר כך קיבלתי, אבל אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה, שומעין לו, אבל אין שומעים לו בדבר השייך לו, שמא מדמה זה לזה דברים שאינם דומים, אבל אם הוא פשוט שומעים לו. והט"ז (ס"ק כא ביאר בכוונתו, שמה שמועיל אם אמר דבר מסברא היינו כשיכולים לסמוך על הסברא בלי סמיכה על החכם כלל, אלא שנראה מעצמו לומר כן, וזה שכתב הרמ"א שאין שומעים לו, כלומר לסמוך על סברת אותו החכם בזה שהוא מדמה דבר לדבר, שיש לחשוש שמא טועה בזה הדמיון, אלא אם כן הדמיון הוא פשוט בעיני כל, שאז סומכים על הדמיון ולא על המורה. ובשואל ונשאל כתב שלדעתו נראה פירוש דברי הרמ"א, שאם הוא מדמה דבר לדבר אין שומעים לו, כיון שיש לחשוש שמא מדמה ואינם דומים, אבל אם הוא דין פשוט בגמרא או באיזה פוסק שומעים לו. שאם אומר שאינו דרך דמיון, אלא הוא מבואר בפירוש, אין חוששים שאינו מדייק, שבדבר העתיד להתגלות אדם מדייק.
ולפי זה נמצא בנידון השאלה, אין הכרעתו של אותו חכם שהכריע להיתר בדבר שלו הכרעה לדעת הכל, בין לפירוש הט"ז ובין לפירוש השואל ונשאל בכוונת הרמ"א, שהרי כיון שנחלקו מורי ההוראה בדין בהמה זו בודאי אין דינה מפורש, אלא שהדבר שקול ויש פנים לכאן ויש פנים לכאן לפרש דברי הפוסקים שחולקים בזה, או שהדבר תלוי בשיקול הדעת וסברא, ואם כן אין הכרעתו הכרעה, וכאילו לא הכריע הוא.
והנה בהוראת איסור והיתר לעצמו דעת הרבה פוסקים היא שחכם יכול להורות היתר לעצמו (עיין תוספות נדה כ: ד"ה כל, לעיל לא. ד"ה דהא, וקונטרס אחרון לשו"ע הרב יו"ד סי' יח סק"י, וכתב בשואל ונשאל שאין להקשות לדבריהם מה בין הכרעת חכם בדבר שיש בו מחלוקת, מההוראה הבאה לתלמיד חכם עצמו שבזה מורה לעצמו. שבאמת בדבר שיש בו מחלוקת גרע כיון שיש חולקים בזה, אבל בהוראה שמורה לעצמו אין מי שחולק עליו. וכל שכן אם נאמר שגם הוא עצמו אינו רשאי להורות היתר לעצמו (עיין ט"ז יו"ד סי' יח ס"ק טז ואכמ"ל.