קיום שני מצוות בפעולה אחת

בגמ': כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית חיילא שבועה עליה (נדרים ח, א).

בסוגיין אמרו 'כיון דאי בעי פטר נפשיה [ממצות תלמוד תורה] בק"ש שחרית וערבית חיילא שבועה עליה', וכן מבואר במנחות (צט:) אר"י משום רשב"י אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימיש ע"ש. הרי שע"י ק"ש יוצא גם ידי מצות לא ימיש ומוכח דאפשר לקיים שתי מצוות ע"י פעולה אחת. אך עיין במה שכתב בעל מחבר שו"ת יד יצחק (הו"ד באהל שנה יז סי' יג) לדחות הראייה מסוגיין. 

ובשו"ת שערי דעה (ח"א סי' נ"ז, ח"ב סי' ב, סי' ק"ד) דן אם יכול אדם לקיים ב' מצוות בפעולה אחת, אפי' כשהוא מכוון לצאת ידי שתיהן. והוכיח מסוכה (מד:) דקאמר שאין אדם יוצא יד"ח בערבה שבלולב, ומסיק מהד"ת הני מילי היכי דלא אגבהי' והדר אגבהי', אבל היכי דאגבהי' והדר אגבי' אימא לא, קמ"ל. הרי דאפי' במכוון לצאת ידי"ח ב' מצוות בפעולה אחת לא מהני, דדוקא באגבהי' והדר אגבהי', ס"ד שיצא, אבל בהגבה פעם אחת ומכוון לתרוייהו, פשיטא דלא מהני. ע"ש בארוכה לחלק בין מצות שבין אדם למקום, למצות שבין אדם לחברו.

ועיי' בפי' פעולת שכיר על ספר מעשה רב (סי' קלג) לענין לצאת יד"ח קריאת פ' זכור בקריאת התורה בפרשת כי תצא כשקוראין בתורה את אותה הפרשה, ועיי' ספר המקנה (פאקש, כלל נג פרט ח).

ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' ק"ט) כתב שאין להוכיח מסוגיין לנידון זה, היות שק"ש ות"ת הם כעין מצוה אחת, שהרי תכלית מצות ק"ש הוא משום ושננתם, ותכלית לימוד התורה הוא בשביל יחוד השם, ולכן בפעולה אחת יוצא ידי שניהם.

נידון דומה יש בפוסקים כמבואר במהראנ"ח (מים עמוקים ח"ב סי' עז) שנשאל אודות אשה שציותה לשלם סכום נכבד מעזבונה לר' יוסף שיאמר עליה קדיש אחר פטירתה, ובאותו פרק מת אביו של ר' יוסף. וכתב על זה, ואף שבאותו פרק מת אביו של ר' יוסף, והוא אומר עליו קדיש במשך כל י"ב חודש, אלא שהיה מכוין באמירתו לקיים גם צוואת הזקנה הנפטרת, ולעלוי נשמתה, הרי קיים תנאו בזה. ואע"ג דבלא"ה היה צריך לומר קדיש בעד אביו, מכל מקום זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. וכיוצא בזה כתבו בחיבורים, במי שקיבל עליו להתענות שני וחמישי, וחל שני או חמישי ביום תענית צבור, שיוצא ידי חובת נדרו באותו תענית, ועולה לו לכאן ולכאן. וה"ה בנ"ד. ע"כ.

והנה כיו"ב מצינו בשו"ת מהרי"ל (סי' קיח) שכתב, הנודר להתענות סך ימים רצופים, ונזדמן בהם תענית חלום או שאר תעניות חובה, עולים לו לכאן ולכאן, כדקי"ל (חגיגה ז:) שישראל יוצאים ידי חובת שמחת החג בנדרים ונדבות, וכן פסק השו"ע (או"ח סי' תקסח סי"א).

ועיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' רנד) אודות שמש ביהכ"נ שמתפרנס גם מאמירת קדישים על נפטרים שאין להם בנים שיאמרו עליהם קדיש, וכתב, שיכול לקבל עליו לומר קדישים, באופן שיוכל לומר קדיש אחד לכל הפחות על כל אחד מן הנפטרים בכל יום. ע"ש. אך בבאר משה (ח"ד סי' צז) השיג על דבריו שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, אין צורך בהגבלה זו כלל, וכל מה שיכול להשתכר רשאי, שאמירת הקדיש תועיל לכל הנפטרים. וע"ע בדובב מישרים (ח"ב סי' טו), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' קמד).