קידושין במטבעות כסף בזמנינו, ובמטבע שבתוך כוס היין
במשנה: האשה נקנית בשלש דרכים וכו' נקנית בכסף (קידושין ב, א).
במשנתינו מבואר שאשה מתקדשת בכסף, ולדעת בית הלל היינו בפרוטה ובשווה פרוטה. וכך נפסק בשלחן ערוך (אבה"ע סי' כז ס"א).
בפוסקים האריכו לדון אם אפשר לקדש אשה במטבעות, יסוד הנידון בדברי הב"ש (שם סק"א, ובסי' לא סק"ה, הו"ד בבאה"ט סי' כז סק"ב) שכתב בשם המרדכי שאין מקדשים במטבע.
אך באבני מילואים (סק"ב, הו"ד בפ"ת סק"א) כתב לחלוק על דבריו שהרי בגמ' מבואר שמקדשים במטבע, וביאר את דברי המרדכי באופן אחר.
בערוך השלחן (סי' כז ס"ג) הוכיח שודאי מתקדשת במטבע, מהמבואר בסוגיין שדין קידושי כסף לומדים קיחה קיחה משדה עפרון, שעיקר קידושי כסף הנלמד מהפסוק הוא במטבעות, שהרי עפרון לקח את השדה בארבע מאות שקל כסף, ועיקר 'קיחה' הוא במטבע.
והנה כידוע בזמן חז"ל היו המטבעות עשויות מכסף וזהב ממש, וממילא היה להם שווי עצמי, לא כן בימינו שהשווי האמיתי של המטבעות והשטרות אינו הסכום הנקוב בהם, וכל ערכם הוא רק מחמת הסכמת המדינה שיהיו המטבעות והשטרות שוות ערך זה או אחר.
היות וכך, דנו הפוסקים אם לדעת הסוברים שאפשר לקדש במטבע, האם דבריהם אמורים גם על מטבעות ושטרות כסף של זמנינו.
דעת החתם סופר בתשובה (יו"ד סי' קלד) שאף על פי שבזמן הזה אין המטבעות והשטרות שוות בעצמם כלום, מכל מקום כיוון שגזרה המלכות שיהיה הכסף יוצא בשוק ויהיה עובר לסוחר דין ממון לו, לפי שדינא דמלכותא דינא (נדרים כח.).
אך כתב להסתפק אם אפשר להשתמש במטבעות אלו לפדיון הבן, היות ואין פודים את הבכור מהכהן אלא מהקב"ה, ככתוב (במדבר ג יג) 'כי לי כל בכור', ונתינת הכסף לכהן היא רק נתינה מהקב"ה לכהן, וכלפי הקב"ה לא שייך אימת המלכות, וממילא כל שכלפי שמים אין למטבעות ושטרות זמנינו ערך עצמי כלל, יש להסתפק אם אפשר לפדות בהם.
כדעת החת"ס כתב גם החזו"א (יו"ד סי' עב) לגבי כסף, שכסף שלנו נחשב לגופו ממון, אך ביאר שאין זה רק מחמת הסכם המדינות, אלא מפני שאפשרות הקנייה במטבעות משווה להם ערך עצמי, וממילא הרי גופם ממון. ולפי זה כתב שאף לפדות בו את הבכור אפשר, משום שהרי זה נחשב לממון לכל דבר שבתורה כי גופו ממון ממש ככסף וכזהב.
אולם דעת העונג יום טוב (סי' קב) שמטבעות של זמנינו כיוון שאין להם שווי עצמי אי אפשר לקדש בהם אשה, ואינם נחשבים ממון לשום דבר שבתורה.
כיום המנהג לקדש בטבעת, (ראה לקמן), ומנהג בני תימן היה שהחתן נותן לאשה כוס עם יין ומקדשה ביין שבכוס, ואף היה נותן מטבע לתוך הכוס ומקדשה גם במטבע, (תכלאל ח"א דף קפב.).
מנהג זה הובא כבר בעיטור (ח"ב) שכתב, יש מקומות שנותנים טבעת לכוס, ומברכין עליו ונותנים לאשה ואומר לה התקדשי לי בכוס זה ובמה שבתוכו והכל לפי המנהג'.
בטעם מנהג זה כתבו (כתבים להרי"ק ח"ב עמוד תתקעט) שחכמי תימן הסבירו ונימקו את הדבר, שנותן לה האיש המקדש דבר שערכו קיים והוא הכסף שעשוי להתקיים בידיה לצרכיה למשך זמן ארוך, ובדבר נוסף שהנאתו קרובה שהוא היין ע"י שהיא טועמת ממנו עם מסירת החתן לידיה את הכוס.
