צמר לטלית מכבשים מזן מרינו

במשנה מבואר שכבשים שהיה הזנב שלהם קצר הרי זה מום הפוסל לקרבן, ושיעורו בגדי בשתי חוליות, ואם אין לו אלא חוליא אחת הרי זה מום, ובטלה שיעור הזנב הוא שלוש חוליות, ואם אין לו אלא שתי חוליות הרי זה מום. ומבואר בזה שמין הכבשים שבזמן הגמרא היה להם זנב, וכשלא היה להם זנב נחשב הדבר למום.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רלו) נשאל, בדבר מה שמצויים שני סוגי כבשים, יש שיש להם אליה ויש שאין להם אליה והם זן המרינו, ויש לדון אם מין אחד הם ומותר להרביעם אלו עם אלו, או שמא שני מינים הם ויש בזה משום כלאים. והביא השואל מה שכתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' קכג), שאם יש בין שני המינים שינוי שהוא מששת ימי בראשית, יש להחשיבם מחמתו לשני מינים, משא"כ אם השינויים הם רק מסיבות מאוחרות יותר כגון שינוי מקומות. ואם כן יש לדון אם השינוי שבזנב הוא מששת ימי בראשית או מאוחר יותר.
והשיב, שעיקר הספק אינו ברור בזה, שמכיון שאין בתורה אלא שלושה מינים של בהמה טהורה, כבשים ועזים ובקר, ואנו רואים במין כבש זה את כל סימני הכבשים בדרך גידולם ובצמרם, אם כן בודאי הם ממין הכבש ולא ממין העיזים והבקר, וגם אם מין אחד הוא מן הישוב ומין אחר מדברי אין בכך כלום, וכמו שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' רצז ס"ז) שהמדברי והישובי אינם כלאים זה בזה. והדבר מפורסם שמיני המדבר נשתנו הרבה ממיני הישוב, ואף על פי כן אין שינויים אלו גורמים לדון אותם כמין אחר, משום שמקום ואקלים גידולם הם שגרמו לשינויים, ואם כן נראה שכן הוא גם בכל מיני הכבשים, כיון שעל כרחך כולם ממין הכבשים וכולם מין אחד הם.
אך כתב בשבט הלוי, שיש לומר שלענין קדשים יהיו נידונים כמין אחר, כיון שיש חיוב בהקרבת האליה, ואם כן יש לומר שכבשים שאין להם אליה אינם כשרים להקרבה, כיון שאי אפשר לקיים בהם מצות הקרבת האליה. ומכל מקום אף אם לענין קדשים נחשב מי שאין לו אליה כמין אחר, לענין חולין נראה פשוט שמין אחד הם לענין כלאים.
ובתשובות והנהגות (ח"ה סי' ז) נשאל, בדבר מה שרוב הצמר שבזמנינו עושים אותו מכבשים מזן מרינו שאין להם אליה, ולכאורה כיון שאין לו אליה הרי הוא מין כבש אחר, ולא מין הכבשים המוזכרים בתורה, ואם כן לדעת השו"ע (או"ח סי' ט ס"א) שסובר שאין חייב בציצית מן התורה, אלא בגד פשתים או של צמר רחלים, אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן, אם כן אין מקיימים מצות ציצית מן התורה בצמר כבשים של זמנינו. וכתב, שנראה שאין חשש בדבר, שאין זו גזירת הכתוב שצריך צמר מכבש, אלא שסוג צמר טוב הוא של כבשים, וזהו סתם צמר, וכיון שיש שם כבש גם על סוג מרינו, ובפרט שאין טיב הצמר אצלו שונה משאר צמר כבשים [ואדרבה צמרו עדיף מצמר שאר כבשים], אין להחמיר לפוסלו, והמחמיר הוא מהמתמיהים. ואין לפקפק חלילה במה שכל בני ישראל נוהגים בו כדין צמר.