צדיק המבקש על מת, בן הנותן צדקה לתועלת נשמת אביו
בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תקלט) נדפסה תשובת רב שרירא גאון, שחילק בין חובות שאדם חב לחבירו ומת, ובין החובות שחייב כלפי הקב"ה. וביאר, שבזמן שיש עליו חוב או גזל וכו' הרי שיש עליו שני דברים.
אחד, שיעור החוב שיש עליו לגזול ולעשוק. והשני, פרעונות שחייב לשמים כי עבר על המצות. החוב שעליו לגזול ולעשוק יכולין בניו ואחיו וקרובין ורעיו לשלמו אחריו ולא ישאר עליו כלום, לפי שהגזול והעשוק ובעלי החוב כבר נשתלמו מה שיש להם ואין להם כלום.
אבל פרעונות שחייב אדם למקום על שעבר על המצוה, הרי הן כשאר עבירות ואין בידי אנוש להקל אותה ממנו בודאי, אבל אם יש צדיק אחד מבקש עליו רחמים, בין בנתינת צדקה לעניים אפשר שהקב"ה מיקל ממנו בזכות בעל הזכות [ואע"פ שאם עושים לו זכות מועיל לו, מ"מ] אין אנו נוטלין העניים אצלו לבקש עליו רחמים ונהנים [דהיינו ליתן להם צדקה, ש]אם יש בהם מי שבידו זכיות שראוי לישא פניו ולהקל [את דינו] מזה [משום שרק] אפשר שמועיל לו אבל לא מוחזק שמועילין לו, אלא יהי רצון מלפני הקב"ה שישמע להן ואם לאו אין שומע להן אעפ"י שהם בעלי זכיות. אבל חובות שנותנין לבעליהן בודאי נפטר מהם ממה שיש לבעלי החוב.
[כל זה לגבי להקל מהפורענות המגיעה לו בגלל עוונותיו, אבל] לזכותו למתן שכר אין ביד אדם כל עיקר, ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו, ואפילו כל צדיקי עולם ביקשו עליו רחמים וכל צדקות נעשו לזכותו אין מועילין לו בזאת, זהו דעתנו בדבר זה לפי מה שהוא נוטה ומה' נשאלה הפקת רצון לנו ולכם ולכל ישראל. ומה שנהגו למקצת מקומות לזכור המתים, מצאנו סמך בירושלמי כשם שהחץ יורה הקשת כך מעלים צדיקים מדינה של גיהנם כאומרם זצ"ל, לכך נוהגין לזכור אותם בבית הכנסת. ויש נותנין טעם אחר מהכתיב 'כפר לעמך ישראל אשר פדית' אלו המתים שנפדים בממון החיים, ומכאן סמך להזכרתם. וגרסינן בספרי כשהוא אומר 'אשר פדית' מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים. ובפסיקתא גרסינן גדולה צדקה שמוציאה מגיהנם, שנאמר 'כפר לעמך ישראל', יכול כיון שמת אדם אין לו תקנה בצדקה, תלמוד לומר 'כפר' מלמד שזורקין אותו מדינה של גיהנם. וסיים, המקום ברחמיו יצילנו ממנה ויתן לנו חלק לחיי העולם הבא אמן ואמן.
ובחסדי עולם (סוף ספר חסידים) הביא תשובה של אחד מהקדמונים, שהאריך לומר שאין בכח החיים לכפר על המתים, וכפי שאכן נראה מסוגייתנו. ומה שמבואר בספרי הנ"ל שיש כפרה למתים, הוא רק בציבור, לפי שאין הצבור מתים. ומכל מקום כתב, שאם בנו של הנפטר נותן צדקה או מקיים מצוות, דבר זה מועיל לנפטר לכל הדעות, כיון שעל ידי הנפטר באו מצוות אלו, באשר הוא נטע את הבן פרי עץ חיים, ומועיל קצת כמו צדקה שנדר לתת לאחר מותו. אבל אם אדם אחר שאינו קרובו יתן צדקה או יעשה מצוות, לא יועיל הדבר לדעת הראשונים האלו.
בבית יוסף (או"ח סוף סי' רפד) כתב, מצאתי בשם רבינו שניאור, שהמתים מתכפרים בחיים בגופם ובממונם, כמבואר בספרי הנ"ל, ועל כן נהוג להזכיר נשמות בשבת אחר קריאת התורה בתפילת 'אב הרחמים' ולפסוק צדקה בעד המתים. והביא בשם ה"ר אביגדור, שאין טעם על מה סמכו, ומה שאומר בדרש 'כפר לעמך ישראל' שהמתים צריכין כפרה עד יוצאי מצרים, זה דווקא ברוצח, אבל לענין צדקה לא למדנו מזה כלום שמתכפרים המתים מהצדקה של החיים.
ובמשנה ברורה (סי' תרכא ס"ק יט), כתב, שהמתים יש להם כפרה כשנודרין צדקה בעבורן, שאומרים אלו היה חי היה נותן ג"כ צדקה, ואפילו אם היה עני היה טהור לב ורוצה ליתן. אבל בעבור רשע אינו מועיל, ואם התודה קודם מותו, י"ל שיש לו כפרה, וכצדיק חשוב. וכתב, מסתברא שאם הבן נותן בעד אביו בכל אופן מועיל להקל דינו אף אם הוא רשע, משום שבן מזכה אבא.
