פדיון הבן בשטרות כסף של זמננו
בגמרא מבואר שהמשחית את זקנו לוקה חמש, שתים מכאן ושתים ומכאן ואחת מלמטה.
ודנו הראשונים במקומם המדויק של פאות הזקן האסורים בהשחתה, וביררו מהו שאמרו שחייב על שתים מכל צד, ומהו המקום שלמטה שחייבים עליו.
לענין השתים מכל צד, פירש רש"י (ד"ה ועל הזקן) שהלחי רחב כנגד הצדעים, ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים בראשו. והוסיפו הראשונים בשמו, שהקצה שחייבים עליו הוא במקום חיבור הלחי לצדעים.
בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קלד) צידד שאין יכולים לפדות בפדיון הבן בשטרות שעל המלך, גם אם כשרים הם לפדיון הקדשות ומעשר שני כיון שיכולים לקנות ולמכור בהן מדינא דמלכותא, שיש לחלק ולומר שבודאי בכל דבר שהוא בין אדם לחבירו מועילים שטרות אלו, ואפילו בפדיון הקדש הרי זה כדברים שבין אדם לחבירו, לפי שאינו אלא קונה מגזבר ההקדש וממלא חסרונו של הגזבר בדבר אחר, וכן בפדיון מעשר שני לאוכלו בירושלים יש לומר שכל מטבע המתקבלת על פי גזירת המלך על הקונים והמוכרים פודים בה מעשר שני, ונקראת מטבע גם לענין שבועה ושומרים. משא"כ בפדיון הבן שפודים את הבכור מהקב"ה שאמר 'כי לי כל בכור' (במדבר ג יג), אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן אבל עיקר הפדיון הוא מהקב"ה, והקב"ה קצב פדיונו ה' סלעים שיש בהם שיעור מסוים של כסף מזוקק, ואפילו אם נותן לכהן מטבע כסף השוה כך ע"י הצורה, אינו יוצא ידי חובתו עד שיהיה במטבע כסף מזוקק כשיעור המסוים מלבד הנחושת שבתוכו, והיינו מטעם הנ"ל, שלגבי מעלה אין הצורה נחשבת לכלום אלא צריך שיהיה בו כסף. וא"כ הוא הדין לשטרות שעל המלוכה, אפילו יתן מהם מלא ביתו לא יועיל, כיון שבשוויים העצמי אין בהם כלום, אלא רק מפקודת המלכות, וזה לא שייך כלפי מעלה. ומסיק שעדיין צ"ע. והביאו בפתחי תשובה (יו"ד סי' שה סק"ז).
ובחזון איש (יו"ד הלכות ריבית סי' עב אות י) כתב, לענין מטבעות הנייר שבזמננו, שנראה שאף שהן כשט"ח, מ"מ כיון שיש להן דין מטבע שבתורה לכל שומת העניינים לחוקי התורה, הרי הם כחפץ שנידון כשוה כסף, ולא אמרה תורה ששט"ח אין גופו ממון אלא כשהיו מחשיבים אותו בגדר הפרי, והוא איננו פרי, אבל בהיותו בגדר המטבע הרי הם נחשבים כבעלי ערך עצמי. ובאותה מדינה שמשתמשים בשטרות אלו יש להם דין ממון, ובמדינה אחרת נחשבים הם לפרי כיון שיכול להוליכם למדינתן ששם הן מטבע.
וכתב, שי"ל שבמדינתן יש בהן כל שויין מצד התשמיש, ואף על פי שהם מוגדרים כשטרי הלואה תמורת נכסים שהממשלה מחזיקה ברשותה, ענין ההלואה אינו אלא לקיים את ענין המטבע, לפי שאם תעשה הממשלה כמה שטרות שתרצה לא יוכלו בני המדינה לתת לה את כל ערך השטרות שהוציאה, כי הלא תקח את הכל מידם, וגם יתר הממלכות לא יחשיבו את השטרות מטעם זה, ולכן הגדירו את השטרות כהלואה כדי להגדירם באופן מסודר ונאות. אמנם אחרי שכבר הוגדר הדבר ונתמעטה מציאות המטבעות האמיתיות, שוב שב ערכו במדינתו ואף שהוא נייר בעלמא. ואל תתמה שיתנו דבר שיש בו חפץ בעד חרס, שהרי גם כסף וזהב אין צורך בהן בחיי נפש כל בשר ובכל זאת כל אשר לאדם יתן בעדן, וסיבת הדבר כי צורכי האדם תוציא הארץ בשפע לפני כל יושבי חלד לאכול ולשבוע ולהותיר, וכל הניתן במחיר הזהב הוא רק המותר לאחר שיאכלו וישבעו, ובשנת בצורת ר"ל כספם בחוצות ישליכו ושב העושר לבעלי החומרים ההכרחיים לחיי האדם, ואחרי שכל מחיר המטבעות הוא המותר, אין פלא שבסיבה קלה מעוררת חפץ קל יחלוף האדם את מותר שבידו בחפצו הקל בלי חשוב הרבה, ואחרי שנגדרו ענין המטבעות עד שמציאותן קשה, יקנו את לב האדם לאהבה בעשותם את פעולתם על פני הארץ, וזאת ימריץ את ערכם בחשבם כי לעולם ימצאו להם לוקחים, וכן חוזר הדבר מן המסובב אל הסיבה ומן הסיבה אל המסובב. אמנם אם יפסידו ערכם חוץ למדינתם כרגע יתבטלו גם במדינתם כי למה יתעו בשוא, כי השער אחרי שאיננו יסודי יעלה וירד בסיבות היותר קלות ופעם גם העברת הרצון ימיטנו.
וע"ע במה שהביא באוצר פדיון הבן (פי"ד ס"ה) מדברי הפוסקים בזה.
