עיכוב נכסי מי שאינו רוצה להישבע שבועת היסת
נתבאר לעיל שהמחויב להישבע שבועת היסת ולא רצה להישבע, אין יורדים לנכסיו, אלא ינדוהו שלושים יום, ואם לא בא ולא תבע נידוי, מכין אותו מכת מרדות, וכמו שכתב בשו"ע (חו"מ סי' פז ס"ט). והוא מהמבואר בסוגיין, שבשבועה דאורייתא יורדים בית דין לנכסיו אם אינו רוצה להישבע, אבל בשבועה דרבנן כשבועת היסת אין בית דין יורדים לנכסיו גם אם לא רצה להישבע. וכתב בזכר יצחק (ח"ב סי' לז), בדין זה שאין יורדים לנכסיו, שבאמת בזמן הש"ס שהיו יכולים לנדותו ולהלקותו היתה תועלת מהשבועה. אבל בזמן הזה שאין לנו כח לנדות ולהלקות על פי דינא דמלכותא, אם כן אין כאן תועלת מהשבועה.
שמה נעשה לו אם לא ירצה לישבע, הרי הוא לא יתיירא מזה שחייב לצאת ידי שמים, שהרי חושדים אנו אותו שהוא משקר, ואם הוא משקר הוא חשוד על הממון.
ועל כן כתב שהיה נראה, שאף על פי שאין יורדין לנכסיו, מכל מקום אם יכולים לעקל ממונו עד שישלם או ישבע, יכולים בית דין לעשות כן, שאין כפיית ממון גרועה ממלקות בגופו. ודווקא בזמן הש"ס לא נזכר בגמרא גם זה שירדו לנכסיו בתורת משכון ביד ב"ד, לפי שאז היה די במלקות שבגופו, שבודאי לא יקבל עליו מלקות בשביל ממון, ואם קרה שאיש אחד קיבל עליו מלקות ולא רצה לשלם, אין אנו אחראים לאנשים כאלה שאינם מצויים שיהיה ממונם חביב עליהם מגופם. אבל עתה שאין לנו עונש אחר, מהראוי היה שאם יכולים ב"ד לעכב ממונו, שיעכבו. ומכל מקום לא יגבו את הממון אלא רק יעכבוהו, שלגבותו אין להם רשות.
ולפי זה כתב שאם מונח בבי"ד ועקסיל [שטר חוב על המלוכה], יכולים למסור לאחר לגבותו ולעכב הממון עד שישבע או יתפשר.
אמנם מכל מקום הסתפק בדבר, כיון שכל ענין שבועת היסת ותקנותיה להחרים ולהלקות תקנות חכמים הן, ותקנה זאת לעכב ממונו לא היתה בכלל תקנתם, ואם כן אף על פי שמסתבר שלו היתה כזאת בימיהם דבודאי תיקנו כזה, אבל אחרי שלא תיקנו, מי יכול עתה לתקן מעצמו. ולכן חזר הדין לדאורייתא שאין כאן שבועה, ונשארה תועלת השבועה במה שנתפרסם שאינו שומע לקול בית דין ונקרא עבריין. ואף על פי שאנו חושדים אותו שהוא באמת רשע וחשוד על הממון, מ"מ הלא זאת לא ידע איש, ויחשבו שאולי האמת איתו, אבל עתה הלא יודעים שאף אם הדין עמו מכל מקום הרי עבר על מצות בית דין, וזה ימנע אותו מלשקר.
וכתב עוד, שאף לו היינו יכולים לתקן כעת תקנות באסיפות רבנים שיעכבו ממונו של המחויב, לא ידע אם היינו יכולים לתקן כעת שבמקום הנידויים יעכבו ממונם, שבאמת אחרי שבזמן הזה אין אדם בישראל שיתרצה לישבע, לכאורה אין שייכת תקנה זו של שבועת היסת, שכל ענין השבועה הוא רק משום שקל לו לנתבע לישבע ואין לו הפסד בדבר, ולכן בחשוד לא תיקנו. ועתה שאנו יודעים שלא ישבע, אין מקום שנחייבו שבועה, שהרי זה כאילו מחייבים אותו ממון, וזה לא היה בכלל תקנת חכמים. ורק כיון שכבר תיקנו חכמים לא נוכל לבטל תקנתם, אבל אין לנו להוסיף ולחדש מה שהם לא אמרו.
אך בדברי מלכיאל (שו"ת, ח"ה סי' רפב) כתב באמת שיש לעקל ממון ממי שאינו רוצה להישבע שבועת היסת, כמו שכתב הרא"ש (ב"ק פ"א סי' ה) שאם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן, מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או עד שיגיע זמן השטר. וטעם דין זה הוא כדי להציל עשוק מיד עושקו. ואם כן הוא הדין שיש לעשות כן בשבועת היסת, שאם לא כן כל אחד יכפור בחבירו ולא ירצה להישבע, ונידוי אינו שייך בזמן הזה. וכתב, שירידה לנכסיו היא כשגובים מנכסיו או ממשכנים, אבל כשמעכבים נכסיו אצל אחר אין זו ירידה. ומכל מקום הכל תלוי בראות עיני בית הדין, שאם רואים שמשתמט מלהישבע משום שירא להישבע אף באמת, אזי ראוי להיות מתון מלעקל. אבל אם רואים שיש ממש בטענת התובע, והנתבע כפר בשקר ולכן אינו רוצה להישבע, ודאי מוטל על ב"ד לעקל ולעשות כל טצדקי לכופו להישבע.
