נתינת תבלין במצה, ולישה במים מהברזים (בלע"ז סינק)
בגמרא מבואר שאם תיבל את המצה הרי היא כשירה, מפני שיש בה טעם מצה. וכן פסק הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ה ה"כ), שמותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק. ודנו הראשונים בביאור חידוש הגמרא. לדעת הרמב"ם (מעשה הקרבנות פי"ב הי"ז) החידוש הוא שאין שם מצה מתבטל על ידי תבלין ושומשומין וקצח, אלא נקראת היא מצה מתובלת, וחידוש זה הוא בין לענין מצת המנחות ובין לענין מצה של פסח.
ולדעתו מצה עשירה היא ואין יוצאים בה ידי חובה בפסח (מג"א ס"ק יח). אבל הראב"ד (שם, חמץ ומצה פ"ו ה"ה) סובר שאם עירב את התבלין קודם אפיה כל העיסה אסורה למנחות ובפסח משום שהתבלין גורם לה להחמיץ, מלבד מה שבמצת הפסח גם לא יצא במצה זו ידי חובתו משום מצה עשירה, ובסוגייתנו מדובר שרק אחר האפיה לש את המצה בתבלין, וחידוש הגמרא הוא שאין לחשוש במצה זו למצה עשירה ולביטול טעם מצה.
ובשלחן ערוך (או"ח סי' תנה ס"ו) פסק שאם לש המצה בקצח ושומשמין ובמיני תבלין, כשירה כיון שיש בה טעם מצה. ומכל מקום חשש לדעת הראב"ד שסובר שיש חשש חימוץ כשנותנים התבלין קודם האפיה, ועל כן כתב שאין ליתן בה תבלין, לפי שהוא חד ומחמם העיסה [וכמו שביאר בביאור הגר"א (שם), שכוונת השלחן ערוך לחשוש לדעת הראב"ד, ועיי"ש]. וכתב הרמ"א שמה שהכשיר בשלחן ערוך זהו דווקא כשתיבלה בתבלין, אבל אם תיבלה בפלפלין הרי היא אסורה אפילו בדיעבד ולדברי הכל, וכמו שכתב הטור בשם הרוקח (ראה סי' רעג, ואליה רבה ס"ק טו). ובמשנה ברורה (ס"ק מז) כתב שאפילו קורט אחד של פלפלין עושה את כל העיסה חמץ.
וכתב בספר מצת מצוה (פ"ו סי"ח) על פי זה, שמים שמגיעים לבתים אחרי שהכניסו בהם דברים שונים כדי להכשירם לשתיה, כגון כלור ופלואור, אין להשתמש בהם למצות של פסח, מפני שאותם חומרים עלולים לגרום לחימוץ, ועל כן אין להשתמש במים מן הברזים לעשיית המצות, כי אם במים טבעיים שבאים ממקורות המים בלי שום תערובת. והחשש בזה הוא בתרתי, ראשית שהרי גם מי פירות עם המים ממהרים להחמיץ, ואם כן כל שכן חומרים כמו אלו שמערבים במים שיכולים לגרום שימהרו להחמיץ, וכמו שהביא במועדים וזמנים (שו"ת, ח"ג סי' רסא) ששמע כן מהגאון מטשעבין, שאפשר שחומרים אלו הם כמי פירות הממהרים להחמיץ את העיסה, ועל כן אין להתיר אלא כשברור שהמים הם טבעיים. ואפילו אם יבואו לסמוך על דעת הפוסקים שסוברים שמיעוט מי פירות בהרבה מים אינו ממהר להחמיץ (הובא במג"א סי' תסב סק"א), או על הפרי מגדים (שם א"א סק"א) שכתב שבדיעבד אם יש שישים כנגד המי פירות אין לאסור, והרי במים יש שישים כנגד הכלור ואם כן אין לאסור משום מי פירות, הרי עדיין יש להחמיר בחומרים אלו יותר, לפי שאפשר שהם כמו פלפלין שנפסק להלכה שאפילו משהו מהם עושה את כל העיסה חמץ, וכמו כן בחומרים אלו יתכן שמשהו מהם יכול לגרום חימוץ.
וכתב שצריך עיון על מה סמכו המקילים להשתמש במים אלו, ומה טוב עשו כמה בתי אפיה שתיקנו ליד בית האפיה מאגרי מים של מי גשמים, שמהם נוטלים את המים ללישת המצות, ואין לשין במים אחרים זולת אלו, ומהם יראו וכן יעשו.
וכן כתב בחוט שני (פסח פי"ב סק"ב), שבזמנינו שמערבים לתוך הבארות והבריכות של מי השתיה חומרים שישמידו את החיידקים, לפעמים שמים כמות גדולה בהתאם לצורך, ויש אנשים רגישים שמרגישים את הטעם הזה במים, לא נודע לנו לקבוע מתי יש לזה השפעה על העיסה להחמיצה כדין דבר חריף, ואין בכוחנו להכריע בין פלפלים וסיד המחמיצים במשהו לבין חומרים שמשתמשים בהם להשמיד את החיידקים, לומר שאינם מחמיצים, על כן לכל הפחות לכתחילה ראוי לא להשתמש במים כאלו לאפיית מצות של פסח, ולאו דווקא למצת מצוה, אלא גם למצות של כל הפסח, שהרי הנידון כאן משום שאנו חוששים שאולי יש לחומר זה השפעה להחמיץ את העיסה.
ובקונטרס מבית לוי (ניסן תשס"ו עמוד ל) כתב שלכתחילה יש להשתמש למים שלנו במי בארות נקיים שאין בהם כלור, ובדיעבד אם השתמשו במים שיש בהם כלור יש להקל, כיון שהכלור הוא בכמות קטנה מאוד.
