נישוק יד רבו בבית הכנסת

בגמ': מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת וכו' מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו (נדרים ט, ב).

ברמ"א (או"ח סי' צח ס"א) פסק אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ"נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום. וכן הוא בספר חסידים (סי' רנה).

ובספר ברכת חנוך (סי' ג) כתב בשם בעל האגרות משה שהאיסור לנשק בניו בבית הכנסת אינו אלא בשעת התפילה ולכן הביא הרמ"א דין זה בהלכות תפילה, וכתב שם להוכיח ממה שאמרו בסוגיין שאמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת וכו' מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. ולכאורה הרי שמעון הצדיק היה בבית המקדש ועיקר דין 'ומקדשי תיראו' נאמר בבית המדרש, ואעפ"כ נשקו על ראשו, אלא וודאי שאין האיסור אלא בשעת התפילה ועל כן לא חשש בזה שמעון הצדיק.

וע"ע בשו"ת בית ישראל (לאנדא, ח"א סי' ט) כתב לעורר על מקומות שנהגו לנשק ידי רבם בבית הכנסת, שלכאורה הוא דלא כדברי הרמ"א, וכתב לבאר שיש לחלק בין נשיקה של כבוד לנשיקה של אהבה, ואף לנשק יד אביו בבית הכנסת אין איסור אלא אדרבה מצווה יש בזה משום כיבוד אב ואם, ואין זה סתירה לכבוד המקום שהרי דבר פשוט הוא שאדם חייב בכיבוד אב ואם גם בבית הכנסת.

ועיין בבן איש חי (שנה ראשונה ויקרא אות יא) שכתב אין לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, דאין ראוי להראות שם אהבה אחרת זולת אהבת המקום, מיהו נשוק ידי תלמידי חכמים מותר, כי זה עושה לכבוד התורה ואהבתה, וכן אותם הנוהגים שהעולה לספר תורה, בירידתו ינשק ידי אביו או רבו ושאר קרובים, שחייב בכבודם מן התורה, גם זה הוא בכלל מצוה שעושה כן לכבוד השם יתברך, שצוה בכבודם, אך ידי קרובים שאין חייב בכבודם מן הדין לא ינשק, וכן משרת אצל בעל הבית בשכירות, אם עלה לספר תורה, לא ינשק ידי בעל הבית היושב שם בבית הכנסת, דאין ראוי להראות כבוד לבשר ודם במקום המקודש הזה, כי אם רק כבוד המקום ברוך הוא.