ניכוי הוצאות לחשב את המעשר כספים
בגמ': דתניא ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כעשר ליטרין חייבת במעשר ובשביעית ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון (נדרים נח, ב).
בשו"ת חות יאיר (סי' רכד) נשאל אם בשעה שמחשב את המעשר כספים, מנכה את ההוצאות שהיה לו. למשל מי שקנה סחורה במאה זוז, והוציא עוד מאה זוז להוליך את הסחורה לשוק, ולהביאה ממדינת הים, ולהכריז עליה בשווקים, ולשכור חנות, ולהעמיד שם פועלים שימכרו את סחורתו.
ומכר את סחורתו באלף זוז, אם מחשב שסוף סוף מכר סחורה השוה מאה זוז באלף זוז, ונמצא שהוא הרויח תשע מאות זוז, וחייב להפריש תשעים זוז מעשר כספים. או שמא נאמר שהיו לו הוצאות של מאתים זוז, וקיבל אלף זוז, נמצא הרויח בשנה זו שמונה מאות זוז, וחייב להפריש שמונים זוז למעשר כספים, ואם רוצה להפריש חומש יפריש מאה ושישים זוז לצדקה.
בתשובתו, הביא את דברי רבי דוד אופנהיים שכתב שלכאורה צריך להפריש תשעים זוז למעשר כספים, ואין לו לנכות את ההוצאות שהוציא, וצריך לעשר את כל הרווח שקיבל, והביא ראיה לדבריו שהרי מעשר כספים נלמד ממעשר תבואה, ובמעשר תבואה אם זרע חיטים בשווי עשר זוז, וצמח בשדהו תבואה בשווי אלף זוז, חייב לעשר את כל האלף, ואינו יכול לנכות את שווי הזרעים, ולעשר רק תבואה בשווי תשע מאות ותשעים זוז, ורק בדבר שאין זרעו כלה, כגון בצלים, שגם לאחר שזרע את הבצלים באדמה הם עדיין ראוים לאכילה, והבצלים נתרבו, מעשר רק לפי חשבון כמה שנתרבה ומנכה את הבצלים שזרעם. ובכל אופן אינו מחשב את שכר הפועלים, ואת שכר השוורים לחרישה ושאר ההוצאות שהוציא על הזריעה והקצירה ועבודת השדה.
וביאר רבי דוד אופנהיים את החילוק, שהרי בדבר שזרעו כלה, הוא מדעתו השקיע את ממונו על הספק, ולאחר שזרעם באדמה והם כלו, אילו היה נרקבים ולא מצמיחים הרי היה מאבד גם את ההוצאות, וגם את הזרע, והקב"ה נתן לו במתנה יבול מבורך, ואם כן לולי שהקב"ה היה נותן לו את היבול, לא היה לו כלום, ולכן מחוייב להודות להקב"ה על כל היבול שקיבל מאיתו יתברך. וחייב לעשר את הכל, ורק דבר שאינו זרעו כלה, וכל הזמן היה באדמה, אינו מעשר, לפי שמהיבול שחננו הקב"ה הרויח רק את התוספת, אבל על הבצל שהיה קיים כל הזמן באדמה, כבר הודה ועישרו בשנה שעברה.
אמנם לדינא האריך שם שמסתבר שאינו חייב לעשר במעשר כספים אלא רק מה שנשאר לו לאחר ניכוי כל הוצאות. וכל ההוצאות נחשבות לקרן, ואם מכר סחורה שעלתה לו מאה זוז, וטרח בהבאתה ומכירתה בעוד מאה זוז, נחשב שמכר סחורה שעלתה לו מאתים זוז. ולכן אם מכרה באלף זוז, יפריש רק שמונים זוז למעשר כספים. וכן הסכים עימו החות יאיר.
וביאר רבי דוד אופנהיים את הסברא מדוע זה שונה ממעשר תבואה שאין מנכים את הזרע, שהרי במעשר תבואה אינו חיוב להודות על מה שהרויח, שאז יש לחשב את הרווח רק ממה שבפועל הרויח לאחר כל ההוצאות. אלא שיש חיוב על הקרקע להפריש מכל מה שנתנה הקרקע, ולכן מחוייב להפריש את מה שנתנה הקרקע, בין אם הוא הרויח מהזריעה, בין אם הוא הפסיד, והזרע או העבודה היו יותר מהשבח.
והביא ראיה מסוגיין שהקרקע מחייבת את התרומות ומעשרות, על כל מה שהיא הוציאה, ולא רק על מה שהוא הרויח, שהרי מבואר מסוגיין שאם זרע טבל, מלבד מה שצריך לעשר את כל מה שיצא, כולל הטבל שזרע. צריך לחזור ולעשר את החיוב של מעשרות שהיו על הטבל משנה שעברה. ומדוע צריך לעשר פעמים את אותו ליטרא של טבל. ובהכרח צריך לומר שמה שהקרקע מוציאה יוצרת חיוב מחודש, ושייך לומר שאותו ליטרא של טבל יש עליה שני חיובים, חיוב אחד שנוצר מהזריעה של שנה שעברה. וחיוב נוסף שנוצר מהחיוב של הזריעה של שנה זו.
