נאמנות אח להעיד שמת אחיו

במשנה: אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו. (יבמות קיח, ב).

במשנה, אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו. וכן נפסק בשו"ע (סי' קנח ס"א). וכתב המהרשד"ם (סי' עה) דמלשון המשנה נראה דהא דאין האח נאמן הוא רק כשאומר שאייבם את אשתו דאיכא למיחש דעיניו נתן בה אבל נאמן הוא לומר מת אחי בסתם וכ"ש דנאמן אז להתירה בחליצה.

עוד כתב המהרשד"ם דאם היה לאח אשה אחרת בשעה שהעיד ואח"כ מתה דמותר לייבמה וכמבואר לעיל (כה ע"ב) לגבי חכם או ע"א שהתירו את האשה שאסור להם לישאנה וכולן שהיו להם נשים ומתו אח"כ מותרות לינשא להם, עוד כתב שם דגם באופן שאין האח נאמן להתיר את אשת אחיו לעצמו מכל מקום נאמן הוא להתירה לינשא לאחר, וכ"כ החלקת מחוקק (שם סק"י) דאע"פ שאין האח נאמן לעצמו נאמן הוא להתירה לאחר וכ"כ בשו"ת רעק"א (שו"ת סי' קנח) בשם שו"ת תורת חסד.

אכן בגינת ורדים (כלל ג' ס"א) תמה על מש"כ המהרשד"ם בראשית דבריו שהאח נאמן כשאמר מת אחי בסתמא, והקשה דהרי כל עד המעיד להתיר אשה לבעלה בעדות שמת בעלה אינו יכול לישאנה כמבואר לעיל (כה.) משום דחיישינן שמא עיניו נתן בה וא"כ ודאי שאח המעיד על אחיו, יהא אסור בכל אופן לישא את האשה שעליה הוא מעיד שהרי הוא לא גרע מכל עד המעיד עליה שאסורה לו, ומהאי טעמא הקשה בגינת ורדים על מש"כ המהרשד"ם בסוף דבריו שהאח נאמן להתיר אשת אחיו לכל העולם חוץ מלעצמו והקשה איזה חומרא יש באח המעיד על אחיו יותר מכל ע"א שמעיד על אשה שמת בעלה דבשניהם אסור לעד לישאנה ובשניהם מותרת לינשא לעלמא.

לכן כתב בשם מהר"מ חביב דאף להמרשד"ם אם העיד עדות בסתם ולא אמר אייבם את אשתו מותר לאחר לישא את האשה, אך אם אמר מת אחי ואייבם את אשתו אינו נאמן להתירה לינשא אפילו לאחר.

אך דעת הגינת ורדים עצמו דאח המעיד על אחיו אפילו בסתם אינו נאמן ומשום שאנו אומרים דכוונתו לייבם אותה ולכן העיד שמת אחיו. וכ"כ ר"י ענגיל (שו"ת סי' כב).