משך קביעות הזמן לשינוי השם לחולה
מנהג קדמון הוא שחולה מסוכן משנים את שמו כדי שיועיל לרפואתו, והוא על פי המבואר בגמרא (ר"ה טז:), ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה. וכתב בשו"ע (אהע"ז סי' קכט סי"ח), שמי שנשתנה שמו מחמת חולי, ואין קוראים אותו בשם השני כלל אלא תמיד בשם הראשון, כותבים בגט שם הראשון בלבד, ומכל מקום אם קוראים לו לפעמים גם בשם השני, שם זה הוא עיקר, וכשכותב גט לאשתו צריך לכתוב בגט קודם את השם השני ואח"כ כותב שנקרא פלוני שם ראשון.
ובמבי"ט (שו"ת, ח"א סי' קכה) ושאר פוסקים האריכו בזה, ובגט פשוט (סי' קכט ס"ק צג) כתב תמצית הדינים, ששלשה אופנים יש בזה: א. אם שינו שמו של החולה ובא לגרש את אשתו מיד אחר השינוי ועדיין לא נתפרסם השם השני [כדי לפטרה מן היבום וכיוצ"ב], אין כותבים אלא גט אחד עם השם הראשון, וכותבים בו 'וכל שום דאית ליה'. ואם כתבו בגט את השם השני, אף על פי שהוסיפו 'וכל שום דאית ליה' הרי הוא פסול. ב. אם עברו ג' וד' ימים אחר שינוי השם ועדיין לא עמד מחליו, והתפרסם שם השינוי יש להסתפק איזה שם עיקר, ולכתחילה צריך לכתוב שני גיטין, אחד בשם הראשון ואחד בשם השני, ובדיעבד אם כתבו רק גט אחד עם השם הראשון, וכתבו 'וכל שום דאית ליה' הגט כשר, וה"ה אם כתבו רק גט אחד עם השם השני וכתבו 'וכל שום דאית ליה' הגט כשר. ג. אם עמד השכיב מרע מחוליו והוחזק גם בשם השינוי, לכו"ע שם השינוי עיקר אף על פי שרוב האנשים קוראים לו בשמו הראשון ומיעוטם בשם השני, וכן הוא לדעת כל הפוסקים זולת המבי"ט שסובר שלעולם השם שקוראים לו רוב העולם הוא העיקר.
ובצמח צדק (ליובאוויטש, שו"ת אהע"ז סי' קעט) נשאל בדין שכיב מרע ששינו את שמו, שהיה שמו נפתלי וקראוהו שמאי, וגירש ביום השינוי, וכתבו בגט שם השינוי, ועל שמו הראשון כתבו 'דמתקרי', היינו שמאי דמתקרי נפתלי, ואחר עשרה ימים מת. ונשאל אם הגט כשר, כי מת בלא בנים ויש לו אח קטן בן ששה שנים הזוקק את אשתו ליבום אם אינה מגורשת. ודן הצמח צדק בדברי הפוסקים בזה, וצידד להקל שגם אם כתבו את שם השינוי מיד ביום השינוי ואת שמו הראשון הזכירו רק בדרך 'דמיתקרי', הגט כשר.
והביא סמך לדבר שהשם משתנה מיד, מהמבואר בסוגיין שהנשבע שראה גמל הפורח באויר הרי זו שבועת שוא. והקשה רבינא לרב אשי, שהרי אפשר שאדם זה ראה ציפור פורחת וקרא לה גמל, וכיון שהשבועה תלויה בדעתו של הנשבע ולא במה שהוציא מפיו, הרי דעתו היא על דבר שישנו בעולם ואינה שבועת שוא. ותירצו בגמרא, שבשבועות הולכים אחר פיו. ומכל מקום מבואר שציפור זו שראה אדם זה, משעה שהוא קבע לה שם גמל, זהו שמה, והיא נכללת במה שנשבע שראה גמל הפורח באויר. ואף על פי שלמסקנת סוגיין, כיון שהולכים אחר פיו אין הציפור בכלל מה ששמענו מפיו שראה גמל פורח, מכל מקום בחולה שקבעו לו שם ושינו את שמו בדיבור פה ע"י המתפללים עליו והמברכים אותו, שייקרא שמו כך וכך ושעי"ז יפדה מחוליו, הרי שם זה שנקבע לו חשוב מיד שם, ויכול לגרש בו [וראה עוד בפניני הלכה (סנהדרין עח.)].
