מצה שנאפתה בחמה
בגמ': : אמר רב פפא מדקתני לבנה ש"מ האי שמשא סומקתי היא תדע דקא סמקא צפרא ופניא והאי דלא קא חזינן כוליה יומא נהורין הוא דלא ברי וכו' (בבא בתרא פד, א).
בתוספתא (פסחים פ"ב הי"א) ובירושלמי (חלה פ"א מ"ג) מבואר שאין יוצאין ידי חובת מצה בסופגנין שנעשו בחמה.
בדרך אמונה (בכורים פ"ו הי"ב ביאה"ל ד"ה ליבשה) כתב לקשות מדברי הגמ' (פסחים קטז:), מצה זו שאנו אוכלין על שום שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ, שנאמר (שמות יב לט) 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות'. ובתרגום יונתן מבואר שביציאת מצרים בצקם נאפה על ראשיהן מהחמה, ולפי דברי התוספתא והירושלמי הלא במצה כזו אין יוצאים כלל ידי חובתו כיון שאין שמה לחם.
וכתב ליישב, עפ"י מה שאמרו בשבת (קלט.) המבשל בחמה או בחמי חמה פטור, אך המבשל בחמי טבריא חייב, משום שהם נקראים חמי האור כיון שהם עוברים על פתח גהינם, ומבואר שפתח הגהינם הוא אור ממש. ובסוגיין אמרו שהשמש באמת לבנה היא, ומחמת שבבוקר היא חולפת בפתח הגהינם היא אדומה, והנה יציאת מצרים היה מיד בבקר (עיין ברכות ט.) וא"כ י"ל שהתרגום יהונתן סובר כן, ולכן בבקר השמש חמה ושורפת מחום הגהינם שעברה על פתחו, וזה נקרא אש ממש נמצא שהמצות נאפו מהאור ממש, ולפי"ז יוצא לדינא שהנאפה בחמה בבקר כשר למצה.
אך סיים וכתב שלמסקנא בסוגיין שהשמש אדומה היא, אין חילוק בין בבקר לשאר היום, ולכן להלכה אין חילוק בזה.
[ועיין בחוות דעת (יו"ד דיני ס"ס) שכתב שאסור לקרות ק"ש מספק בתורת חוב, והוכיח כן ממה שאמרו בסוגיין לענין קריאת פרשת ביכורים משום שנראה כשקר. ובשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' ל אות ג) כתב שהוא הדין לענין ספק ברכה, שאסור לומר בריך רחמנא מלכא דעלמא, ואע"ג שרשאי לומר בחנם, מ"מ בתורת ברכה אסור ודלא כהגאון בעל פרי תבואה (סי' סו)].
