מילה ע"י האב לאחר זמנה או ע"י אחר בזמנה
באבני נזר (שו"ת יו"ד סי' שיח) דן בדבר מילה שאבי הבן הנימול אינו נמצא בעיר ביום השמיני ללידתו, אם יש למול אותו בזמנו בלי שהאב עשה את המוהל שליח, או שיש להמתין עד שיבא אביו. בתשובתו הוכיח מסוגייתנו שאין להמתין שיבוא האב, שבגמרא דנו בעיר שאין בה רופא ישראל ויש שם רופא ארמאי ורופא כותי, מי מהם עדיף למול. ולדעה אחת ימול ארמאי, אף על פי שהוא גוי והגויים אינם בתורת שליחות, ואין דוחים את המילה בזמנה עד שימצאו מוהל ישראל שיהיה שלוחו של האב למול, והוא הדין בנידון זה שאין האב בעיר, שאין ממתינים עד שיבא אביו שיהיה שלוחו, שמילה בזמנה עדיפה מקיומה על ידי שליחותו של האב.
אך כתב שכל זה כשאין אביו מוהל בעצמו. אבל כשאביו מוהל יש מקום עיון לדעת האו"ז (מילה סי' קז) והש"ך (חו"מ סי' שפב סק"ד), שמחויב למול בעצמו ואינו מקיים מצוה בשליחות, ואם כן צ"ע אם דין זה דוחה מילה בזמנה.
ולמעשה כתב האבני נזר (שם סי' שיט) שהעיקר כדעת הפוסקים שגם כשהאב יודע למול אינו חייב למול בעצמו. והוכיח כן מדברי התוס' בסוגייתנו (ד"ה אשה) שכתבו שלדעת רב שסובר בסוגייתנו שאשה פסולה למול, צריך לפרש שמה שהצריכו בגמרא (קידושין כט.) פסוק ללמוד שאשה אינה חייבת למול את בנה, ולמדו כן ממה שנאמר (בראשית כא ד) 'אותו' ולא אותה, וקשה למה צריך פסוק לזה, והרי פשוט שאינה חייבת למול את בנה כיון שאינה כשרה למול. ותירצו התוס' שצריך פסוק לומר שאינה חייבת לבקש למוהלו. ומדבריהם מוכח שגם מצות האב אינה למול בעצמו או ע"י שלוחו, שא"כ כיון שאשה פסולה למול, א"א לה לקיים המצוה כלל, שכל דבר שאין אדם יכול לעשות בעצמו אינו יכול למנות עליו שליח (נזיר יב:), ואיך תהיה לה מצוה לבקש למולו. וע"כ שאין החיוב על האב אלא רק שיראה שיהיה הבן נימול, ואפילו אם אחר מלו שלא מדעתו קיים את המצוה. וע"ע במה שהאריך לדון בזה במנחת זאב (סי' מא).
