מחיקת דיו המחבר שם קודש בספר תורה עם תיבה אחרת
בהרי בשמים (שו"ת, ח"ב סי' קע) נשאל בדבר ספר תורה שנתחברו בו אות ה"א הראשונה משם הוי"ה ב"ה עם האות וא"ו שאחריו, על ידי שנפל עליו רוק מפי הקורא ונתלחלח הדיו ונמשך ממנו קו מאות לאות, ודן אם יכולים לתקן ספר תורה זה על ידי מחיקת הקו המחבר בין האותיות.
שהנה דעת הנודע ביהודה (מהדו"ת, יו"ד סי' קסט) היא שאם בשעת כתיבת הספר תורה נכתב השם כתיקונו, ורק אחר כך נתקלקל על ידי חיבור האותיות זה לזה עד שאין כל אות מוקפת גויל לעצמה, אסור לתקן את הספר תורה.
כיון שיש מן הראשונים הסוברים שאין פסול זה של חסרון היקף גויל פוסל אלא אם כן משעת כתיבה לא היה מוקף גויל. אבל אם בשעת כתיבה נכתב כתיקונו ורק אחר כך נתחברו האותיות לא נפסל הספר תורה.
ואף שאין מקילים כדעתם להכשיר ספר תורה שנדבקו אותיותיו אחר הכתיבה, מכל מקום יש לחוש להחמיר כדעתם, ולכן אם נדבקו אותיות של שם שאסור למחקם שלא לצורך, אין יכולים לתקן את הספר, כיון שלדעת הסוברים שהספר תורה כשר הרי מחיקת האותיות אינה תיקון ויש בה איסור של מחיקת השם, ונמצא שאין תיקון לספר תורה זה.
ובהרי בשמים כתב שיש להתבונן מה איסור מחיקה יש בזה, שהרי אינו מוחק גוף השם אלא רק תוספת שנוספה אליו. ובפרי מגדים (או"ח סי' לב א"א ס"ק מז) כתב באמת שמותר למחוק אפילו קצת מהאות עצמה כל שנשאר במותר צורת אות, ולדעתו כל שכן שמותר למחוק את הנגיעה שנוספה שאינה מגוף האות. אך דעת הנודע ביהודה שכל מה שמגוף האות יש איסור דרבנן במחיקתו אף שאין בו איסור דאורייתא, ולדעתו גם הנטפל לשם שאינו מגוף האות גם כן יש בו קדושה ואסור למחקו. ובנודע ביהודה (שו"ת מהדו"ק, יו"ד סי' עו) הובאו דברי מהור"ר טיאה ווייל שלמד דין זה שגם הנטפל לשם יש בו קדושה, מהמבואר בפסחים (יט.) והובא גם לעיל (כג:), שהכלי מצרף כל מה שבתוכו לקודש שנאמר כף אחת כל מה שבכף אחת היא, ופליגי עליו דצירוף אינו אלא מדרבנן, וכן כתב הרמב"ם (שאר אבות הטומאה פי"ב ה"ז). ולמד מדין צירוף כלי לקודש שהוא הדין גם לנטפל לשם שמצטרף אליו ויש בו קדושה, וכיון שהיא תיבה אחת הרי הוא מצורף לקודש, וצירוף זה הוא מדרבנן כצירוף כלי בקודש. ולפי זה כתב בהרי בשמים, שיש לחלק בין דיבוק שנעשה על ידי דיו שהיה מהאות של השם לבין דיבוק שנעשה על ידי דיו אחר, על פי המבואר בסוגייתנו. שהנה בגמרא מבואר שמדאורייתא דווקא מה שצריך לכלי הכלי מצרפו ומה שאין צריך לכלי אין כלי מצרפו, ואם כן בנידון דיבוק האותיות שאין הדיבוק נצרך לאותיות אין לדון בו דין צירוף מדאורייתא. אלא שמבואר בגמרא שרבנן גזרו שאף על גב שאינו צריך לכלי הכלי מצרפו, אך כתבו התוספות (מנחות כד. ד"ה שאין) שהיינו דווקא בשיירי מנחות שהיו כבר קודשים לפני הקמיצה, וכיון שכבר היתה בהם קדושה הרי הם מצטרפים מדרבנן גם כשאינן צריכים לכלי. אבל דבר שלא היה קדוש מעיקרא אין הכלי מצרפו אפילו מדרבנן כשאינו צריך לכלי. ואם כן הוא הדין לענין דיו שנצטרף לאות, שאם דיו זה היה קודם מהאות והיתה בו קדושה, ועל ידי רוק נמרח וחיבר האותיות, יש בו צירוף מדרבנן אף שאינו נצרך לאות, כדין שיירי מנחות. אך אם לא היה הדיו מהאות ולא היתה בו קדושה מעולם, כיון שאינו נצרך לאות אינו מצטרף אליה ואין בו קדושה ויכולים למחקו.
אך למעשה מסיק שם לסמוך על דעת החולקים על הנודע ביהודה, וסוברים שמה שאינו מגוף האות יכולים למחקו, בצירוף עוד כמה סברות היתר, ועיין שם.
